'ולעבדו בכל לבבכם'
הרב חיים סבתו
בפרשתנו מדבר משה רבנו רבות בשבחה של ארץ ישראל, באוזני העם העומד להיכנס אליה. הוא מציג אותה כארץ זבת חלב ודבש, ארץ שנשתבחה בשבעת המינים, ארץ שלא יחסר כל בה. בתוך דבריו מצינו פרשה זו (דברים יא, י-יב):
כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.
ותמוה, לכאורה נראה שההשוואה לארץ מצרים מוציאה את ארץ ישראל כאשר ידה על התחתונה. כשבני ישראל שבחו את מה שאכלו בארץ מצרים, והשוו אותה לארץ ישראל מתוך כוונה להמעיט בערכה של ארץ ישראל, היה זה מעין מרד בכוונת ה' להכניסם אל ארץ טובה ורחבה, ואף ביטוי של כפיות טובה שממנה הזהיר משה רבנו פעמים רבות. אם כן, מדוע כאן משה משווה את ארץ ישראל למצרים, השוואה שלא נראה שהיא לטובתה של הארץ?
כותב רש"י (שם):
לא כארץ מצרים היא - אלא טובה הימנה. ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים, שהיו אומרים, שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו. אשר יצאתם משם - אפילו ארץ רעמסס [ארץ גושן] אשר ישבתם בה, והיא במיטב ארץ מצרים, שנאמר 'במיטב הארץ' (בראשית מז, ו), אף היא אינה כארץ ישראל. והשקית ברגלך - ארץ מצרים היתה צריכה להביא מים מנילוס ברגליך, ולהשקותה צריך אתה לנדוד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה. אבל זו למטר השמים תשתה מים - אתה ישן על מיטתך, והקדוש ברוך הוא משקה נמוך וגובה, גלוי ושאינו גלוי, כאחת.
הרמב"ן (שם) לא מקבל שפשט המקרא מציג שארץ של גידולי שלחין פחות טובה משל גידולי בעל, כי בכל מקום מצינו את ההפך מכך. לכן מפרש הרמב"ן שאין כאן שבח לארץ ישראל, אלא שמשה מתאר את הארץ לא בשבחה ולא בגנותה, אלא על דרך של אזהרה לישראל לשמירת מצוות ה':
שאמר להם: ושמרתם את כל המצווה וירשתם ארץ זבת חלב ודבש, כי ה' יתן מטר ארצכם בעתו והארץ תתן יבולה, אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק, רק היא ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים לא בעניין אחר, וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר, כי היא ארץ צמאה מאוד וצריכה מטר כל השנה, ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון הנה היא רעה מאוד, לא תיזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה. ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השנייה, כי אם שמוע תשמעו אל מצוותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, יורה ומלקוש תמיד, ואם לא תשמעו ועצר את השמים וגו' ואבדתם מהרה ברעב מעל הארץ הטובה, שלא תוכלו לחיות בה בלא מטר.
אולי אפשר לומר עוד, על דרך הרמב"ן, שאף זה הוא שבחה של הארץ הטובה, שתלויה היא תמיד בחסדי ה' ולפיכך ניכרת בה ההשגחה יותר מארץ מצרים, לפי שיושביה עיניהם תלויות תמיד למרום, שירד המטר בעתו. הצורך בגשמים והתלות בחסדי שמים מביאים את יושביה להתפלל, והתפילה מביאה אותם לקרבת א-לוהים. נמצא שהיות הארץ תלויה בחסדי שמים - ברכה היא, שמונעת מן האדם את ההרגשה של ביטחון עצמי, בחינת 'כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה'. מה שאין כן יושבי ארץ מצרים, שמזונם מצוי מן הנהר ואינם זקוקים לחסדי שמים, יכולים הם לטעות ולבטוח ביאורם ולא להתפלל אל ה', ואכן כך מצינו בנביא על מצרים (יחזקאל כט, ג):
אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי.
וכן מצינו שכאשר קילל המקום את הנחש אמר לו שעפר יהא מאכלו. והקשו: והלוא אם כן ברכה היא זו ולא קללה, שמזונו מצוי בכל מקום בלא טרחה. ופירשו שיש כאן קללה, שדווקא מפני שמזונו פחות ומצוי אין לה' צורך בו ובתפילתו. התלות המתמדת של האדם הזקוק למזון בחסדי שמים היא המביאה לתפילה, ואילו מי שמזונו מצוי מתרחק מה'.
רבנו בחיי בפירושו לבראשית כותב, שטועים מי שסוברים שהתפילה באה כדי להשלים את חסרונותיו של האדם, אלא ההפך הוא הנכון. מטרת התפילה היא להביא את האדם לקרבת א-לוהים, והחסרונות אינם אלא המניעים המביאים את האדם להתפלל, כיוון שמרגיש הוא תלות בבוראו. הוא מדייק זאת מן הכתוב (בראשית כה, כא):
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא.
אין כתוב שם ותהי אשתו עקרה, ויעתר יצחק לה', אלא להיפך! לפי שאין התפילה אמצעי בלבד לפקידת אשתו אלא שהיא מטרה - להגיע לקרבת א-לוהים, והיות אשתו עקרה הוא האמצעי המביא לתפילה. את מצוות תפילה למד הרמב"ם מפרשתנו (תענית ב, א):
לאהבה את ה' א-להיכם ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שהיא בלב - הוי אומר זו תפלה.
אנו מוצאים כאן שעיקר העבודה בתפילה הוא בלב, וכבר כתבו שהכוונה בתפילה אינה ככוונה בשאר מצוות אלא היא עיקרה של תפילה. אף על פי כן הסדירו לנו רבותינו נוסח וציוו אותנו לאומרו בפינו.
אמנם, עיקרה של התפילה הוא עצם העמידה לפני ה' והרגשת התלות בו כעבד לפני רבו, והיא עבודה שבלב, אבל האמירה בשפתיים היא המביאה את המחשבה הגולמית לכלל ביטוי ובירור. גם במצוות התשובה אנו מוצאים שאף על פי שעיקרה היא ההודיה בחטא והחרטה שבלב והקבלה לעתיד, המצווה היא להוציא בשפתיו מה שגמר בלבו. וכך כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (ב, ב):
מה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד...
ואף על פי כן כתב שם:
וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
אנו רואים אפוא שלמרות שהתפילה והתשובה חובות הלבבות הן - ציוותה תורה שאדם יביא אותן לידי ביטוי בשפתיו, כי הדיבור מבהיר את כוונת הלב. לכן אף על פי שהתפילה עבודת הלב היא, ועיקרה העמידה לפני ה' והתלות בו, מצוותה היא שיוציאנה בשפתיו.
ארץ ישראל מיוחדת היא לתפילה, שהרי שם מקום העבודה, היא המקום שעומדים בו לפני ה'. המתפלל בכל מקום בעולם מכוון את תפילתו לארץ ישראל, כפי שאמר שלמה בתפילתו (מל"א ח, מח):
וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם.
הארץ מעצם טבעה נתונה תמיד להשגחת ה', ולפיכך גם החקלאות בה בנויה כך שהיא תלויה תמיד בה'. אין היא כארץ מצרים, אלא 'למטר השמים תשתה מים', ולכן "תמיד עיני ה'... בה". ארץ ישראל היא מקור התפילה והעבודה. | 
