חפש
- מסעי - ישוב ארץ ישראל
הרב חיים סבתו
אימו של נפתלי מלאכי (מחזור א) נפטרה - ההלויה היתה היום יום חמישי יושבים שבעה ברחוב דפנה 27 שערי תקוה
במוצ"ש ישב בביתו בגינות שומרון
בית הישיבה מרכין ראש עם היוודע על הירצחם בידי בני עוולה של שלושת הנערים החטופים, וביניהם נפתלי פרנקל, בנו של בוגר הישיבה אברהם (מחזור ו')
אתר חדש לרב אליהו ליפשיץ "תורה לשמה" - פרטים כאן
חדש חדש חדש !!! אפליקציה לאתר Ybm
לפרטים לחץ כאן!
פורום הישיבות
בתי מדרש וירטואליים

טעמי המצוות

י"ט חשון תשע"א
סוכם ע"י תלמידים
 
עבור לשיעור
לעמוד הסידרה

 

 

 

טעמי המצוות

הרב רן כלילי

 

מה יכולות להיות הסיבות לטעמי המצוות? התשובה הראשונה שעולה היא שלנו אין הבנה בכלל, אבל לקב"ה יש הבנה והוא יודע יותר טוב ממנו. אפשר גם להגיד שיכולה להיות לנו הבנה מסויימת בטעמי המצוות, שאנו יכולים להשיג בהם השגה חלקית. ואפשר ללכת לקצה ההפוך ולהגיד שאין בכלל טעמים למצוות, אין בהם שום עניין מוסרי-אתי, אלא זהו עניין חינוכי גרידא, הקב"ה מנסה אותנו ותו לא.

"ועתה אבקש ממך כי תבינני כל אשר קראתי בתורה על הקרבנות דבר שקשה על השכל לקבלו למשל מה שנאמר: "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי" האין פרוש הדברים כי הקרבנות קרבנות לה' הם והם לחמו וריח ניחוח לו?"

(כוזרי מאמר ב, כו)

מיד כשעולה שאלת טעמי המצוות קופץ עניין הקרבנות: אי אפשר להתחמק מסוגיית הקרבנות. זוהי סוגיה גדולה ומורכבת ששאלותיה הן האם הקב"ה צריך את הקרבנות? האם אנחנו צריכים את הקרבנות? האם זה מוסרי? וכו'.

שיעורינו איננו עוסק בסוגיית הקרבנות אלא בטעמי המצוות בכלל, ולכן לא נתמקד כעת בסוגיית הקרבנות, אבל נזכיר במשפט אחד, שריה"ל מסביר שהקב"ה לא צריך את הקרבנות, אבל כדי להשכין את שכינתו בעולם, כדי לחבר בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, יש צורך בקרבנות.

ומוסיף ריה"ל בעניין טעמי המצוות:

"אמר החבר: מה שאמר הכתוב "לאשי" מתרץ כל קושיה ... ואין אני טוען ואומר בהחלט - חלילה לי מאל - כי כוונת העבודה הזאת היא הסדר הזה אשר אמרתי, להפך, אל נכון נעלם הדבר ונעלה מזה. אומר אני תורת ה-להים היא, ומי שקבלה בתמימות בלי התפלפלות ובלי התחכמות מעלה הוא מן המתחכם והחוקר. אך מי שנטה מן המדרגה העליונה הזאת אל המחקר, מוטב לו כי יבקש טעם לדברים האלה אשר יסודם בחכמה ה-לוהית מאשר יעזבם לסברות רעות ולספקות המביאים את האדם לאבדון."

מה אומר לנו ריה"ל? מהי שיטתו בסוגיית טעמי המצוות? בואו נראה עוד מקור בריה"ל בסוגייה זו:

"אמר הכוזרי: היש לך הוכחות מספיקות המקרבות את הדבר (הענישה בצרעת) אל השכל?

אמר החבר: כבר אמרתי לך כי אין כל יחס בין שכלנו לעניין ה-לוהי, וראוי הדבר כי לא נשתדל כלל למצוא סבה לנשגבות האלה ולכל בדומה להן, ואולם אחר בקשת הסליחה מאת ה-לוה ומתוך הימנעות מהכרעה, אני אומר: יתכן כי הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת..."

(שם נ"ט-ס)

ריה"ל אומר כי אין לנו הבנה בטעם האלוקי. יש טעם אבל הוא לא נתון להשגתנו. איננו יכולים לדעת את הסיבות המלאות והמושלמות למצווה זו או אחרת ועדיף שלא לעסוק בזה ("מעולה התמים" שלא עוסק בטעמים). ידיעת הטעמים אינה רלוונטית לעבודת ה', אבל אם אתה רוצה  לדעת טעמים, אומר ריה"ל, אני כן יכול לתת לך מקצת טעמים שמסתדרים עם עקרונות התורה, אבל אין לי שום אינדיקציה האם הטעמים הללו באמת נכונים או לא, שכן, איננו יודעים את הטעמים האמיתיים.

כמו כן, מעיון בשתי תשובותיו של ריה"ל לשאלות הקרבנות והצרעת שראינו, אנו מוצאים שסגנון התשובות של ריה"ל לשאלות על טעמי המצוות מסביר בדרך כלל את המצוות כמצוות פועלות – משמע שהם פועלות ויוצרות משהו בעולם הזה, ומחברות בין העולם הרוחני והגשמי. המצוות שאדם עושה, לפי ריה"ל, פועלות במציאות לטובתו.

 

הדיון בטעמי המצוות סובב סביב דברי הגמרא בברכות:

"משנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו: גמרא בשלמא מודים מודים משתקין אותו משום דמיחזי כשתי רשויות ועל טוב יזכר שמך נמי משמע על הטובה ולא על הרעה ותנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה אלא על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות."

(ברכות ל"ג: / מגילה כ"ה.)

מהי הבעיה באמירת "על קן צפור יגיעו רחמיך"? התשובה הראשונה טוענת שיש פה צמצום של רחמי הקב"ה, כלומר, שרחמיו של הקב"ה מגיעים רק לקן הציפור ולא לדבר אחר, כלומר הוא מיטיב יותר עם צד אחד במציאות מאשר עם צד אחר - "מטיל קנאה במעשה בראשית". יכול להיות שזה אמיתי, שיש יותר חסד לדבר אחד מאשר לדבר אחר במציאות, אבל עצם אמירת הדבר יוצרת קנאה בין הברואים במעשה בראשית. לפי שיטה זו, מידותיו של הקב"ה הן רחמים, והבעיה היא שחלק מהמציאות תקנא בחלק אחר, מפני שהוא מקבל "יותר רחמים" מהקב"ה.

אפשרות תשובה אחרת היא להגיד "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות". משמע, מבחינה עקרונית המצוות הם גזרות ולא רחמים, או שיש טעמים למצוות, אך לאדם אין כל עניין ועסק בהם מכיוון שאם אדם יתחיל למצוא טעמים למצוות יגיע למצב של "בטל הטעם – בטלה המצווה", ואנשים יחליטו באופן שרירותי לבטל, להרחיב ולהוסיף מצוות כאוות נפשם.

 

"שמטיל קנאה - לומר על אלה חס, ולא על שאר בריותיו. מידותיו - מצוותיו, והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חוקי גזרותיו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצוותיו וגזרות חוקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולנכרים להשיב עליהם, ולומר מה צורך במצווה זו."

(רש"י ברכות שם)

רש"י מפרש את התשובה השנייה "אינן אלא גזרות" במובן הראשון שהעלנו: אין שום עניין מוסרי-אתי במצוות. יש פה אקט חינוכי פשוט של הקב"ה: אנחנו עבדיו, והקב"ה בודק אותנו אם אנחנו עושים מה שהוא מצווה או לא.

מוסיף התוספות באותו כיוון:

 

"מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות – הקשה להר"ר אלחנן על מה שיסד הקליר בקדושת' שאנו אומרים ביום ב' של פסח "צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" דמשמע שר"ל שהקב"ה חס על אותו ואת בנו והוא אינו אלא גזירה."

(תוס' מגילה כ"ה.)

 

ומוסיף התנחומא ראיה חדשה על טעמי המצוות:

"אמר הקב"ה לישראל: הזהרו עצמכם שלא לשקץ את עצמכם בבהמה טמאה ובשרץ טמא. כך אמר דוד: "האל תמים דרכו אמרת ה' צרופה" בשביל לצרף ביריותיו. א"ל רבי: מה אכפת להקדוש ברוך הוא שיאכלו ישראל בלא שחיטה שיהא ישראל נוחר ואוכל ושוחט מן הצוואר מן הירך? תדע שלא נצטווה השחיטה הזו אלא כדי לצרף את ישראל. כי לעתיד לבא עושה סעודה לצדיקים מן הבהמה ולוויתן ואין שם שחיטה."

(תנחומא שמיני פרק ז)

אין טעמים ספציפיים למצוות, אין לכל מצווה רעיון מאחוריה, אלא כל המטרה של המצוות זה "לצרף את ישראל", כלומר בשביל ישראל ולא בשביל הקב"ה. הקב"ה לא צריך את המצוות, את הקרבנות, אלא ישראל צריכים אותן. ומוסיף הרמב"ן שיש באמירת "על קן ציפור יגיעו רחמיך" בעיה אמונית: האדם חושב שהקב"ה הוא בעל מידה כביכול - "רחמיך", וכאן כבר יש בעיה אמונית קשה.

 

ומפרט הרמב"ם את שאלת טעמי המצוות:

"כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה אם מעשיו ית' נמשכים אחר חוכמה, או אחר רצון לבד לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זאת המחלוקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצוות. שיש מי שלא יבקש לזה סיבה כלל ויאמר שהתורות כולם נמשכות אחר הרצון לבד; ויש מי שיאמר שכל מצווה ואזהרה מהם נמשכת אחר החוכמה, והמכוון בה - תכלית אחת, ושהמצוות כולם יש להם סיבה ומפני התועלת צווה בהם. והיות לכולם עילה, אלא שאנחנו נסכול עילת קצתם ולא נדע אופני החכמה בהם - הוא דעתנו כולנו, ההמון והסגולות. וכתובי התורה מבוארים בזה, "חוקים ומשפטים צדיקים". "משפטי ה' אמת, צדקו יחדיו".

ואלו שנקראים 'חוקים', כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח', אשר כתבו עליהם החכמים 'ז"ל' ואמרו, "דברים שחקקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהם, והשטן מקטרג עליהן, ואומות העולם משיבים עליהן" - לא יאמין המון ה'חכמים' שהם עניינים שאין להם סיבה כלל ולא בוקש להם תכלית - כי זה יביא לפעולות הבל (כמו שזכרנו); אבל יאמין המון ה'חכמים' שיש להם עילה - רצוני לומר, תכלית מועילה על כל פנים, אלא שנעלמה ממנו, אם לקיצור דעותינו או לחסרון חכמתנו. כל ה'מצוות', אם כן, יש להם אצלם סיבה, רצוני לומר, כי למצווה ההיא או לאזהרה יש תכלית מועילה. מהם מה שהתבאר לנו צד התועלת בהם, כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה, ומהם מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים, כאיסור ה'ערלה' ו'כלאי הכרם'. והם אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו 'משפטים', ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו 'חוקים'. ויאמרו תמיד, "'כי לא דבר רק הוא', ואם ריק הוא - 'מכם' - רצונו לומר, שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק, שאין תכלית מועילה לו, ואם יראה לכם בדבר מן המצות שענינו כן - החיסרון הוא מהשגתכם. וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו ששלמה ידע סיבות המצוות כולן, מלבד 'פרה אדומה'; וכן אמרם שה-לוה העלים סיבות ה'מצוות' שלא יזלזלו בהם, כמו שארע לשלמה בשלוש 'מצוות' אשר התבארה עילתם - ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם, וכתובי הספרים יורו עליו.

אלא שאני מצאתי דבר ל'חכמים ז"ל' ב"בראשית רבה" יראה ממנו בתחילת מחשבה שקצת ה'מצוות' אין להם עילה אלא המצווה בהם לבד, ולא כיוון בהם תכלית אחר ולא תועלת נמצאת - והוא אמרם שם, "וכי מה אכפת לו להקדוש ברוך הוא בין מי שהוא שוחט מן הצוואר למי שהוא שוחט מן העורף? הוה אומר, לא נתנו המצוות אלא לצרוף בהן את הבריות - שנאמר, "אמרת יי צרופה". ועם היות המאמר הזה נפלא מאד, שלא ימצא לו דומה בדבריהם, פרשתי אני בו פרוש תשמעהו עתה ... שכלל ה'מצווה' יש לה סיבה בהכרח ומפני תועלת אחת צווה בה, אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצווה לבד ... ואשר ראוי להמשיל באמת מעניין החלקים הוא הקרבן, כי המצווה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת (כמו שאני עתיד לבאר), אבל היות הקרבן האחד 'כבש' והאחד 'איל' והיות מספרם מספר מיוחד - זה אי אפשר לתת לו עילה כלל. וכל מי שמטריד עצמו לתת סיבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שיגעון ארוך ואינו מסיר בזה הרחקה, אך מוסיף הרחקות. ומי שידמה שאלו יש להם סיבה הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שה'מצווה' כולה היא ללא תועלת נמצאת.

ודע שהחכמה חייבה - ואם תרצה, אמור, שהצורך מביא - להיות שם חלקים שאין להם סיבה, וכאילו הוא דבר נמנע בחוק התורה שלא יהיה בה דבר מזה הכת. ואופן ההימנעות בו – שאומרך: למה היה 'כבש' ולא היה 'איל'? השאלה ההיא בעצמה היתה מתחיבת אילו נאמר 'איל' מקום 'כבש', שאי אפשר מבלתי מין אחד; וכן אומרך, למה היו 'שבעה כבשים' ולא היו 'שמונה'? ... ודע זה העניין והבינהו - ואשר אמרו בו תמיד מהיות לכל מצווה סיבה ואשר ידע מהם שלמה הוא תועלת ה'מצווה' בכלל, לא חקירת כל חלקיה.

ואחר שהעניין כן, אני רואה לחלק ה'שש מאות ושלוש עשרה מצוות' לכללים רבים, ויהיה כל כלל כולל 'מצוות' רבות שהם ממין אחד או קרובים בעניינם; ואגיד לך סיבת כל כלל מהם ואראה תועלתו אשר אין ספק בה ולא מדחה; ואחר כך אשוב לכל 'מצווה' בפני עצמה מה'מצוות' ההם אשר יכללם הכלל ההוא ואבאר לך סבתה, עד שלא יישאר מהם רק קצת 'מצוות' מעטות מאד הם אשר לא התבארו לי סיבותם עד היום. וכן התבאר לי גם כן קצת חלקי 'מצוות' ותנאי קצתם ממה שאפשר לתת סבתו. והנה תשמע אחר כך כל זה."

(מורה נבוכים חלק ג, כ"ו)

לסיכום שיטת הרמב"ם: יש טעמים למצוות והאדם יכול להשיג אותם, אך זה תלוי ברמת ההשגה של האדם. ובנוסף, ברגע שיש חיוב על האדם לעשות את המצווה לטעם של המצווה אין משמעות, כי חיוב המצווה נובע מהציווי ולא מהטעם שלה. אך שוב, זה לא מונע את הטענה שיש טעמים למצוות.

 

"אשוב עתה אל מטרתי ואומר שמשמעותן של מצוות רבות התבררה לי וטעמיהן נודעו לי רק משעמדתי על שיטות הצאביה, (=עובדי עבודה זרה) דעותיהם, מעשיהם ופולחניהם, כמו שמשמע כאשר אבהיר את טעמיהן של אותן מצוות שחושבים שאין להן טעם. אציין לך את הספרים אשר מהם יתברר לך כל מה שאני יודע משיטות הצאביה ודעותיהם, כדי שתדע בוודאות שמה שאומר על טעמיהן של מצוות אלה נכון הוא... הכרת אותן דעות ואותם מעשים היא שער גדול מאוד אל הבנת טעמי המצוות, כי שורש תורתנו כולה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא מחיית אותן דעות מן הלבבות ומחיית אותן עקבות מן המציאות כדי למחותן מן הלבבות... זאת היא הכוונה הראשונה לכל מכלול התורה..."

(שם, פרק כ"ז ופרק כ"ט) 

מלשונו של הרמב"ם נראה שברור לו שהוא הגיע לטעמי המצוות – גם בפרטים וגם בכללים.

שונה הרמב"ם מהריה"ל בכך שהוא לא מוצא פגם בטעמי המצוות, אדרבא, הוא רואה בכך תועלת בחקירה זאת. ריה"ל העלה על נס את "התמים" שלא צריך טעמים, ואילו הרמב"ם אומר שאין כל בעיה לחקור בטעמי המצוות.

 

"וכן אסר לשחוט 'אותו ואת בנו' 'ביום אחד' - להישמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בשה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם ורחמיה על הוולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר פועל הכוח המדמה, הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם. והיה זה הדין מיוחד ב'שור ושה', מפני שהם - מותר לנו אכילתם מן הביתיות הנהוג לאכלם, והם אשר תכיר מהם האם מן הוולד.

וזה הטעם גם כן ב'שילוח הקן', כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה, לא תצטער בראות לקיחת הבנים. ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה.

ואם אלו הצערים הנפשיים חסה התורה עליהם בבהמות ובעופות, כל שכן בבני האדם כולם. ולא תקשה עלי באומרם 'ז"ל': "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגו'", כי הוא לפי אחת משני הדעות אשר זכרנום, רצוני לומר, דעת מי שחושב שאין טעם לתורה, אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני."

(שם, מ"ח)

על הכרעה זאת מקשה המהר"ל:

 

"האמת כי יש להפליא הפלא ופלא על דברים אלו לומר על משנה שנויה בלי מחלוקת וגם שנויה בלשונה במסכת מגילה והאמוראים פרשוה בטעמא ולא ראינו ולא שמענו פוצה פה ומצפצף נגדה ולומר על הכל שאינו הלכה וכל שכן דבר שהוא מגיע לאמונה."

(מהר"ל, תפארת ישראל עמ' כ"ו-כ"ז)

 

 

"מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בעניין זה משתקין אותו מפני שמצוות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר."

(רמב"ם הלכות תפלה ונשיאת כפים פרק ט, ז)

 

זהו ציטוט של המאן דאמר בגמרא שהמצוות הן רק גזרות ולא רחמים. הוא יכל לפרש כמו הדעה הראשונה, וכך היינו מצפים שיעשה, אך לא כך כותב הרמב"ם.

כמו כן בפירוש המשנה:

"שהאומר כן משתקין אותו, לפי שהוא אומר שטעם מצווה זו בגלל רחמי הקב"ה על העוף, ואינו כן, לפי שאלו היה דרך רחמים לא היה מתיר השחיטה כלל, אלא היא מצווה שמעית שאין לה טעם."

(פיהמ"ש לרמב"ם ברכות ה, ב)

 

 

"ועל קן..." – לפי שזה שנאמר לא תקח האם על הבנים, אינו מחמת חמלה מאת ה' אלא גזרת הכתוב היא."

(שם, מגילה ד, ז)

 

רואים שהרמב"ם לא דוחה את המשנה, ויש סתירה בין הרמב"ם במורה נבוכים לבין מה שראינו כעת.

גם הרמב"ן מתייחס לסוגיא זאת:

"כי יקרא קן צפור לפניך" - גם זו מצווה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא. וכתב הרב במורה הנבוכים, כי טעם שלוח הקן ... ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך", כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצוות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השנייה שיהיה בכל המצוות טעם. והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר "וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף, הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר: כל אמרת אלוה צרופה".

וזה העניין שגזר הרב במצוות שיש להם טעם, מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותיקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצווה בהן יתברך וכבר ארז"ל "מפני מה לא נתגלו טעמי תורה" וכו', ודרשו "ולמכסה עתיק", זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה וכבר דרשו בפרה אדומה (במדב"ר יט ג ד), שאמר שלמה על הכל עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג), ואמר ר' יוסי בר' חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה אבל לאחרים חוקה, ... וכאלה רבות בדבריהם, ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעין כן, והרב הזכיר מהן.

אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי עניין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצוותלהקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצוות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד... וכן מה שאמרו לפי שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד...

אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצווה סוד..."

(רמב"ן, דברים כ"ב, ו)

סוכם ע"י תלמידים


עלות האתר נאמדת בסכומים לא מבוטלים. נשמח אם תעזרו לנו בהמשכת מפעל זה ובהאדרתו ע"י הקדשת שיעור ותרומה לאתר הישיבה בלחיצה כאן
בניית אתרים         
  מערכת | צור קשר | מפת האתר | חברים