חפש
10:00 - שלימות התורה - סדר הלימוד
הרב נחום אליעזר רבינוביץ'
16:00 - תקון גדול שעשו במקדש
הרב צבי הבר
20:00 - מצוות ומידות
הרב אלישע אבינר
מזל טוב ליוסף צוריאל מח' לג לרגל אירוסיו עם רעות - בסימן ובמזל טוב ....
חדש חדש חדש !!! אפליקציה לאתר Ybm
לפרטים לחץ כאן!
אתר חדש לרב אליהו ליפשיץ "תורה לשמה" - פרטים כאן
פורום הישיבות
בתי מדרש וירטואליים

פירוש המשנה למסכת הוריות

כ"ג חשון תשע"א

 
הרב יצחק שילת, הרב חיים סבתו
 

מסכת הוריות

 

 

[הקדמה]

 

 

נקדים לזאת המסכתא עיקרים, שהם הכרחיים להבנתה. וזה, ששלושים ואחת מצוות לא תעשה, יתחייב בזדון כל אחת מהן כרת, והוא לשון התורה, ויתחייב בשגגת כל אחת מהן קרבן חטאת, והן כולן מנויות בראש מסכת כרתות1, ושם נבארן. ומכלל אלו השלושים ואחת עבודה זרה. ואם שגג יחיד באחת מאלה השלושיםא מצוה, הרי החטאת המחויבת לו כשבה או שעירה, כמו שהתבאר בפרשת ויקרא, באומרו: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וכו' והביא קרבנו שעירת עזים וכו' ואם כבש יביא קרבנו נקבה תמימה יביאנה"2. ואם שגג זה היחיד בעבודה זרה בייחוד, הרי החטאת המחויבת לו שעירה דוקא, והוא אומרו בפרשת שלח לך: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת"3, לפי שהדברים שם אמנם הם בשגגת עבודה זרה בייחוד, לאומרו: "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות"4 וכו',

נקדם להד'ה אלמסכתא אצול הי צ'רוריה פי פהמהא. וד'לך אן אחדי ות'לאת'ין מצות לא תעשה ילזם פי זדון כל ואחדה מנהא כרת והו נץ אלתורה, וילזם פי שגגת כל ואחדה מנהא קרבן חטאת, והי כלהא מעדודה פי אול מסכת כרתות והנאך נבינהא. ומן ג'מלה הד'ה אלאחדי ות'לאת'ין עבודה זרה. פאד'א שגג יחיד פי ואחדה מן הד'ה אלת'לאת'יןא מצוה פאלחטאת אללאזמה לה כשבה או שעירה כמא תבין פי פרשת ויקרא פי קולה ואם נפש אחת תחט' בשגג' מעם הארץ וכו' והביא קרבנו שעירת עזים וכו' ואם כבש יביא קרבנו נקב' תמימ' יביאנה. ואן שגג הד'א אליחיד בעבודה זרה כ'אצה פאלחטאת אללאזמה לה שעירה צ'רורה והו קולה פי פרשת שלח לך ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחט', לאן אלכלאם הנאך אנמא הו פי שגגת עבודה זרה כ'אצה לקולה וכי תשגו ולא תעשו את כל המצו' וכו',

 

א. בתחילה היה כתוב בכה"י (מ'מאלה'): מהאחת ושלושים, ותוקן.

 

א. בתחילה היה כתוב בכה"י (מ'הד'ה'): אלאחדי ות'לאת'ין, ותוקן.

 

 

1.  פרק א, משנה א.

2. ויקרא ד, כז; כח; לב, ושם: "יביא קרבנו לחטאת".

3. במדבר טו, כז.

4. שם, שם, כב.

הקדמה

 

 

 

אמרו5: מצוה שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכבר ביארו בספרי6 שאותה הפרשה בשגגת עבודה זרה היא. וזה דין היחיד משאר בני האדם, כמו שאמר: "מעם הארץ". ואם בית דין הגדול של שבעים ואחד הוא אשר שגג באחת מאותן השלושיםב מצוה, והורו בהיתר דבר מהן, ועשו בני האדם בהוראתם, ושוב התבארה להם הטעות אחר כך, הרי יתחייב בית דין פר לחטאת, כמו שנאמר בויקרא: "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל"7, רצונו לומר: הסנהדרין, "והקריבו הקהל פר"8, והקהל כולו אשר עשו בהוראתם פטורין. ואם שגגו בית דין בהיתר דבר מעבודה זרה, ושגגו בני האדם גם כן ועשו על פיהם, הרי יתחייב בית דין פר ושעיר, פר עולה ושעיר לחטאת, כמו שביאר בפרשת שלח לך בשגגת עבודה זרה, באומרו: "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" וכו'9. והפר אשר יקריבו בית דין על שאר מצוות, רצוני לומר שגגת אחת מאלה השלושיםג, נקרא 'פר העלם דבר'10.

קאלוא מצוה שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וקד בינוא פי ספרי אז תלך אלפרשה בשגגת עבודה זרה הי. פהד'א חכם אליחיד מן סאיר אלנאס כמא קאל מעם הארץ. פאן כאן בית דין הגדול שלשבעים ואחד הו אלד'י שגג פי אחדי תלך אלת'לאת'יןב מצוה ואפתוא בתחליל שיא מנהא ועמלוא אלנאס בפתואהם ת'ם באן להם אלגלט בעד ד'לך, פילזם בית דין פר לחטאת כמא נץ פי ויקרא ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דב' מעי' הקה', יעני אלסנהדרין, והקריבו הקהל פר, ואלעאמה כלהא אלתי עמלוא בפתואהם פטורין. ואן כאן שגגו בית דין פי תחליל שי מן עבודה זרה וגלטוא אלנאס איצ'א ועמלוא עלי מד'הבהם, פילזם בית דין פר ושעיר, פר עולה ושעיר לחטאת כמא בין פי פרשת שלח לך פי שגגת עבודה זרה פי קולה והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה וכו'. ואלפר אלד'י יקרבון בית דין על שאר מצוות אעני שגגת אחדי הד'ה אלת'לאת'יןג יתסמי פר העלם דבר.

 

ב. בתחילה היה כתוב בכה"י (מ'מאותן'): מהאחת ושלושים, ותוקן.

ג. בתחילה היה כתוב בכה"י (מ'מאלה'): מהאחת ושלושים, ותוקן.

 

ב. בתחילה היה כתוב בכה"י (מ'תלך'): מן אלאחדי ות'לאת'ין, ותוקן.

ג. בתחילה היה כתוב בכה"י (מ'הד'ה'): מן אלאחדי ות'לאת'ין, ותוקן.

 

 

5. הוריות ח, א.

6. ספרי שלח לך פיסקה קיא.

7. ויקרא ד, יג.

8. שם, יד.

9. במדבר טו, כד.

10. יומא מד, א ועוד.

הקדמה

 

 

 

והשעיר אשר יקריבו חטאת בשגגת עבודה זרה נקרא 'שעיר עבודה זרה'11. ויהיה גם כן כל מי שעשה בהוראתם פטור מן הקרבן. וזה אשר אמרנו שיתחייב בית דין הקרבן אם שגגו והורו, וכל מי שעשה בהוראתם פטור מן הקרבן, יש לזה תנאים רבים12. אם ישלמו כולם, אז יהיו בית דין חייבין בקרבן וכל העם פטורין, ואם יחסר מהם אפילו תנאי אחד, הרי יסתלק חיוב פר העלם או פר ושעיר של עבודה זרה, ויהיה הדין דין היחידים: כל מי שעבר ועשה בשגגה יביא קרבן יחיד המחויב לזה החטא, בין שהיה העושה מבית דין עצמם או משאר בני אדם, וכל מי שלא עשה לא יתחייב כלום. אבל אם ישלמו התנאים אשר יתבארו בזה הפרק, הרי כל בני האדם פטורין על מה שעשו, והקרבן מחויב לבית דין בגלל שגגתם בהוראה, ואף על פי שהם לא עשו כלום, לפי שהם אמנם חייבים הקרבן על שבני האדם עשו בהוראתם, והעיקר אצלנו: מעשה תלוי בקהל והוראה בבית דין13. ואף על פי שאלו התנאים יתבארו בזה הפרק, מכל מקום אזכרם, כדי שיהיו מצויים תמיד.

ואלשעיר אלד'י יקרבון חטאת פי שגגת עבודה זרה יתסמי שעיר עבודה זרה. ויכון איצ'א כל מן עמל בפתואהם פטור מן הקרבן. והד'א אלד'י קלנא אן ילזם בית דין אלקרבן אד'א שגגו והורו וכל מן עמל בפתואהם פטור מן הקרבן, פלד'לך שראיט כת'ירה, אד'א כמלת כלהא חיניד' יכון בית דין חייבין בקרבן וכל העם פטורין, ומתי מא נקץ מנהא ולו שריטה ואחדה פארתפע לזום פר העלם או פר ושעיר שלעבודה זרה ויכון אלחכם חכם אליחידים, כל מן תעדי ועמל בשגגה יביא קרבן יחיד אללאזם לד'לך אלד'נב, סוי כאן אלעאמל מן בית דין אנפסהם או מן סאיר אלנאס, וכל מן לם יעמל לא ילזמה שי. אמא אד'א כמלת אלשראיט אלתי תתבין פי הד'א אלפרק פאן כל אלנאס פטורין פימא עמלוא, ואלקרבן לאזם לבית דין לגלטהם פי אלפתוי ועלי אנהם לם יעמלוא שיא, לאנהם אנמא ילזמהם אלקרבן לכון אלנאס עמלוא בפתואהם, ואלאצל ענדנא מעשה תלוי בקהל והוראה בבית דין. ומע כון הד'ה אלשראיט תבין פי הד'א אלפרק לכני אד'כרהא לתכון חאצ'רה דאימא.

 

 

 

 

11.  שם.

12.  ועיין בפירוש רבנו ברוך בפתיחה לפרק א ולפרק ב, שכתב בסגנון דומה.

13.  הוריות ג, א.

 

הקדמה

 

 

 

התנאי הראשון, שיהיה ראש ישיבה נמצא בהוראה, ובית דין כולם השבעים נמצאים עמו.

התנאי השני, שלא יהיה בהם פסול, אלא יהיו כולם ראויין להוראה בסנהדרי גדולה.

והתנאי השלישי, שישגגו כולם, ולא תהיה ביניהם מחלוקת בהיתר מה שיתירוהו.

והתנאי הרביעי, שישגגו במה שתתכן  שגגה בשכמותו, לא שישגגו בכתוב, או במה שיורה עליו הכתוב, כמו שיתבאר14.

והתנאי החמישי, שיעשו בהוראתם כל יושבי ארץ ישראל או רובן, רצוני לומר רוב מנין האנשים15 או רוב מנין השבטים השנים עשר, רצוני לומר שאפרים ומנשה אינם נחשבים שני שבטים לזה הענין, ואמנם נעשו שני שבטים לנחלה בלבד.

והתנאי השישי, שיהיו אלו העושים בהוראתם שוגגים, חושבים שבצדק הורו, לא שידעו שהם שגגו ויעשו בהוראתם.

והתנאי השביעי, שידעו בית דין בעצמם הדבר אשר שגגו בו, לא שיתעלם מהם, אף על פי שאלו שעשו בהוראתם ידעוהו.

אלשרט אלאול, אן יכון ראש ישיבה חאצ'רא ללהוראה, ובית דין כלהם אלסבעין חאצ'רין מעה.

ואלשרט אלת'אני, אן לא יכון  פיהם פסול בל יכונון כלהם ראויין להוראה בסנהדרי גדולה.

ואלשרט אלת'אלת', אן יתוהמוא באג'מעהם ולא יכון בינהם כ'לאף פי אבאחה מא יביחונה.

ואלשרט אלראבע, אן יגלטוא פי מא ימכן אלגלט פי מת'לה, לא אן יגלטוא פי נץ או מא ידל עליה אלנץ עלי מא יבין.

ואלשרט אלכ'אמס, אן יעמלוא בפתואהם כל יושבי ארץ ישראל או רובן, אעני אכת'ר עדד אלאשכ'אץ או אכת'ר עדד אלשבטים אלאת'ני עשר, אעני אן אפרים ומנשה לא יחסבון שני שבטים להד'א אלמעני ואנמא ג'עלוא שני שבטים לנחלה פקט.

ואלשרט אלסאדס, אן יכונוא האולא אלעאמלין בפתואהם שוגגים יט'נון אן באלחק אפתוא, לא אן יעלמוא אנהם גלטוא ויעמלון בפתואהם.

ואלשרט אלסאבע, אן יכונוא בית דין אנפסהם יעלמון אלשי אלד'י גלטוא פיה לא אן יד'הב ענהם, ואן כאן אללד'ין עמלוא בפתואהם יערפונה.

 

 

 

 

14. רבנו השמיט את התנאי שיורו במקצת דבר ולא בכל הגוף, עיין לפנינו פרק א משנה ג, הערה 25 שם נבאר מדוע.

15. כתב הרב קאפח כאן: "בנדפס נשמט: 'רוב מנין האנשים'". ועיין בשער-יוסף (ה, ב) שתמה מאוד על רבנו מדוע לא הזכיר זאת, ולפי הנוסחה המקורית סרה הקושיה.

הקדמה

 

 

 

משל זה: אם יתירו מקצת החלבים האסורים, ויאמרו שהוא מותר ואינו נקרא חלב, ואכלוהו רוב הקהל על פיהם, ואחר כן נזכרו שהם הורו בשגגה, ולא ידעו האם מקצת החלבים האסורים הוא אשר התירו, או מקצת הדמים האסורים, הרי לא יתחייבו פר העלם, ואפילו בני אדם כולם אומרים להם: החלב התרתם לנו, ובהוראתכם אכלנו החלב הפלוני, למאמר הכתוב: "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה"16, ולא שידעו החוטאים17.

וכל זמן שחסר אפילו תנאי אחד מאלה התנאים נפל דין קרבן בית דין, ויהיה דין כל מי שעבר ועשה דין יחיד ששגג בלא הוראת בית דין, אשר יתחייב חטאת: או שעירה דוקא, או כשבה או שעירה, כמו שביארנו. וקנה אלה העיקרים, שהם מפתח זאת המסכתא. ועתה אתחיל בפירוש. אמר:

מת'אל ד'לך אן יחללוא בעץ' אלשחום אלחראם ויקולון אנה חלאל ולא יתסמי שחם, ת'ם אכלה רוב הקהל על פיהם, ובעד ד'לך תד'כרוא אנהם הורו בשגגה, ולם יעלמוא הל בעץ' אלשחום אלחראם הו אלד'י חללוא או בעץ' אלדמא אלחראם, פלא ילזמהם פר העלם ועלי אן אלנאס כלהם יקולון להם אלשחם חללתם לנא ובפתואכם אכלנא אלשחם אלפלאני, לקול אלכתאב ונודעה החט' אשר חטאו עליה ולא שידעו החוטאים.

פאד'א מא נקץ ולו שרט ואחד מן הד'ה אלשראיט סקט חכם קרבן בית דין, וכאן חכם כל מן תעדי ועמל חכם יחיד ששגג בלא הוראת בית דין אלד'י ילזמה חטאת, אמא שעירה כ'אצה או כשבה או שעירה עלי מא בינא. פחצל הד'ה אלאצול פהי מפתאח הד'ה אלמסכתא, ואנא אלאן אבתדי באלשרח. קאל,

 

 

 

 

16. ויקרא ד, יד.

17. תנאי זה שכתב רבנו חידוש יש בו שאף שיודיעו העם לבית הדין במה חטאו אינה חשובה ידיעה ופטורים. וכן כתב רבנו בהלכות שגגות (פרק יד הלכה ד): "בית דין שהורו בשגגה ושכחו עצמו של חטא שהורו בו, אע"פ שהן יודעים בודאי שחטאו בשגגה ואע"פ שהעם מודיעין אותן ואומרים להן בכך וכך הוריתם לנו, הם פטורין והעושים על פיהם חייבין בפני עצמן, שנאמר: 'ונודעה החטאת אשר חטאו עליה' לא שיודיעו אותו החוטאים, כיצד שגגו והתירו חלב שעל גבי הקיבה ואכלוהו רוב העם ואחר שידעו ששגו בהוראה ושהתירו דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה נסתפק להם אם מקצת החלבים התירו או מקצת הדמים התירו הרי אלו פטורין וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה". מקור המימרא בספרא (ויקרא, דבורא דחובה פרשה ד): "ידעו שהורו וטעו (ולא ידעו) מה הורו יכול יהו חייבים? ת"ל: 'ונודעה החטאת' לא שיוודעו החוטאים".

ועיין בשנויי נוסחאות הובאו במהדורת פינקלשטיין שהמילים 'ולא ידעו' נוספו לנוסחה המופיעה בגירסאות המדוייקות (עוד עיין שם שנויי נוסח: 'ידעו' או 'יוודעו').


 

הקדמה

 

 

הברייתא מובאת בגמרא הוריות דף ה עמוד א ושם: "ת"ר: ידעו שהורו וטעו מה הורו, יכול יהו חייבין? ת"ל: 'ונודעה החטאת', ולא שיודעו החוטאין".

ושם: "אמר מר: 'ונודעה החטאת' - ולא שיודעו החוטאין. מאן תנא? אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבא: דלא כרבי אליעזר; דתנן: אמר ר' אליעזר: מה נפשך? אם חלב אכל חייב, נותר אכל חייב. רב אשי אמר: אפילו תימא רבי אליעזר, שאני הכא, דכתיב: 'אשר חטאו עליה'. התם נמי הכתיב: 'אשר חטא בה'! ההוא מיבעי ליה: פרט למתעסק".

ובתלמוד ירושלמי (הוריות פרק א ה"ח) תירצו באופן אחר את המימרא שתעמוד אף לפי רבי אליעזר: "רבי זעירא בשם רב חסדאי תניי תמן הורו בית דין ועשו הן וידעו מה הורו טעו מה הורו שגו מה הורו יכול יהו חייבין? תלמוד לומר: 'ונודעה החטאת' לא שיוודעו החוטאין. מה נפשך חלב כרבי יהושע אתיא היא? בשהורו ולא ידעו מה הורו אם עבודה זרה אם שאר כל המצות אם עבודה זרה בפר אם שאר כל המצות בשעיר ספק פר ושעיר שינוי קרבן הוא והוא פטור", כלומר היות והספק הוא בסוגי קרבנות שונים גם רבי אליעזר יודה כאן שאי אפשר לחייב ממה נפשך (ועיין בתוספות בבבלי שם שהקשו מעצמם ממקרה זה בלא שהזכירו את הירושלמי).

ויש להבין מה פירוש הדרשה: 'ולא שיוודעו החוטאים'. המיוחס לרש"י פירש שם: "דלא סגי בידיעה דחוטאין דאע"ג דעשו בהוראה, דממה נפשך חד מנייהו בהוראה הוה, דהא אכלי לתרווייהו חלב ודם, אפילו הכי פטורין דצריך שיברר להם אותו חטא שעשו בהוראה".

ניתן לפרש כוונתו שהביטוי 'החוטאין' מוסב כאן על בית דין, כלומר שאף שהם יודעים בוודאות שהם חטאו בהוראה היות ואינם יודעים את פירוט החטאת שבשגגה לפיכך הם פטורים. והחידוש בזה שאף שהשגגה כאן היא בהוראה ובדבר זה ודאי חטאו ויודעים שחטאו, עדיין יש צורך שידעו במה שגגו ובפרט שישנם סוגי חטאים שונים בהוראה שעליהם יש קרבנות שונים (בע"ז).

 וניתן גם לפרש שהכונה בביטוי 'החוטאים' על העם, כלומר למרות שעושי המעשה יודעים במה חטאו וניתן היה לסבור שסוף סוף בית דין מביאים קרבן על שגגתם ועל מעשי העם בעקבות שגגתם ולכן די בידיעת החוטאים, קמ"ל שבית דין הם החוטאים ולפיכך הם צריכים לידע את חטאתם ולא העם.

אבל הרמב"ם פירש שאף שיודיעום העם במה חטאו אין זו נקראת ידיעה. וכן כתב המאירי כאן: "אע"פ שהעם ידעו במה שגגו ושבמה ששגגו הורוומודיעים להם אין זה בדין ההוראה שנאמר: 'ונודעה החטאת', ר"ל שיוודע למורים ולא שיודע לחוטאים". ויש להבין מנין להם דבר זה. ייתכן שהוא מן הסברא שאם לא מדובר שהודיעום מה איכפת לן בידיעת החוטאים הרי בית דין הם המביאים קרבן.

ויתכן שהרמב"ם גרס: 'ולא שיודיעום החוטאים'. ויש עד אחד לגירסה זו והוא בירושלמי שהודפס עם הבבלי הוריות שם כתוב: 'ולא שיודיעו החוטאים'.

והלחם משנה, בהלכות שגגות שם, הקשה על הרמב"ם מן הגמרא שבהווה אמינא תלתה את הברייתא במחלוקת ר"א ור"י בשגגה רגילה, ואם כדברי הרמב"ם הרי בין כך יש כאן חידוש מיוחד של התורה שלכו"ע אין זה דומה לשגגה רגילה מפני ששם: "היכא דאכל חלב אם מודיעים לו אחרים ואינו מכחישם הוא חייב קרבן" (לשון הלחם משנה). אמנם ראייתו זו אינה מוכרחת מפני ששם אמנם הם מודיעים אותו אבל הכוונה שהוא אינו מכחישם, אבל אין ראיה שלא ידע בעצמו גם קודם שהודיעוהו. ובאמת שיש לעיין לדברי רבנו מה

הקדמה

 

 

יהיה אם העם מודיעים אותם ובעקבות זאת הם נזכרים. והכסף משנה בהלכות שגגות (פרק יב הלכה ב) הביא את סוגייתנו כמקור לדברי הרמב"ם שם, על בית דין שנסתפק להם אם שגגו בהוראה או לא שגגו שאינן חייבים באשם תלוי. וכבר השיגוהו המשנה למלך והלחם משנה שמסוגייתנו מוכח שהיא עוסקת במקרה אחר, כלומר, שבית דין יודעים שהורו טעות אלא שאינם יודעים במה שגגו וכמו שנתבאר.

 

 

פרק א משנה א

 

 

פרק ראשון

 

(א) הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, ובין שעשו ועשה אחריהם, ובין שלא עשו ועשה, הרי זה פטור, מפני שתלה בבית דין. הורו בית דין וידע אחד מהם שטעו, או תלמיד שראוי להוראה, והלך ועשה על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, ובין שעשו ועשה אחריהם, ובין שלא עשו ועשה, הרי זה חייב.א זה הכלל, התולה בעצמו חייב, והתולה בבית דין פטור.

 

 

 

(א) תואר ההוראה אשר בה יתחייבו בית דין, שיאמרו לבני האדם: מותרין אתם לעשות דבר כזה1. ואומרו 'ועשה שוגג על פיהם', לפי שאם היה שוגג שלא על פיהם חייב בקרבן, ומשל זה, אם יהיה שהורו בית דין שחלב הקרב2 מותר,

[א] צפה' אלהוראה אלתי בהא יתחייבו בית דין אן יקולוא ללנאס מותרים אתם לעשות אמר כד'א. וקולה ועשה שוגג על פיהם, לאנה מתי מא כאן שוגג שלא על פיהם חייב בקרבן, ומת'אל ד'לך אן יכונוא קד הורו בית דין אן חלב הקרב מותר,

 

א. בתחילה היה כתוב כאן בכה"י: זה הכלל א'(?) תלה בבית דין. ונמחק תוך כדי הכתיבה ותוקן כבפנים.

 

 

 

1. בגמרא  ב, א, מחלוקת רב דימי ושמואל האם די שבית-דין יאמרו: "מותרים אתם", או שאינם חייבים עד שיאמרו: "מותרים אתם לעשות", כדי שתיגמר הוראה. ושתי לשונות חלוקות שם מה דעת רב דימי ומה דעת שמואל. את פסק רבנו ניתן לבאר או כלשון הראשונה וכרב דימי, או כלשון השנייה וכשמואל.  הכסף-משנה (הלכות שגגות יב, ב; יג, א) כתב שפסק רבנו  כשמואל, והוסיף שכן משמע מדיוק האמוראים. וכתב החיד"א בשער-יוסף, שהכסף-משנה כתב כך מפני שדרך רבנו לפסוק כלשון אחרונה, והוסיף שאף ללשון הראשונה יש לפסוק כן, ועיין בבאר-שבע כאן. ורבנו ברוך בפירושו (ב, ב) כתב: "וקי"ל כשמואל וכלישנא בתראה, דדיקי מתניתין הכי", וכוונתו: שאביי, רבי אבא ורבינא דייקו מן המשניות כדיעה זו, וכן הסיקה הגמרא שם: "ותו לא מידי". ולא ידעתי למה כתב הרב קאפח כאן שרבנו פסק כרב דימי.

2. בגמרא ב, א מוזכר 'חלב' סתם, ורבנו  כתב: 'חלב הקרב' כדי שלא יקשה שאם הורו בחלב סתם, נמצא שהורו לעקור את כל הגוף ופטורים (כמו שמפורש לפנינו במשנה ג)! וכן מפורש בתוספתא (א, ו): "אמרו אין חלב וכו' הרי אלו פטורין", אלא שבחלק מנוסחאות התוספתא היא העמידה את המקרה שחייבין כשאמרו: "אין חלב אלא הקרב לשלמים"

פרק א משנה א

 

 

 

הרי אם נתכוון לאכול חלב הקרב ואכלו על פיהם, אינו חייב קרבן, אבל אם נתכוון לאכול שומן ואכל חלב הקרב, חייב קרבן, לפי שהוא לא שגג על פיהם, כי הוא לא אכלו בגלל היתר בית דין3. אבל אם אכל בהוראתם אינו חייב כלום,

פמתי מא קצד לאכל חלב הקרב ואכלה על פיהם פלא ילזמה קרבן, אמא אד'א נתכון לאכל שומן ואכל חלב הקרב חייב קרבן לאנה לא שגג על פיהם, לאנה לם יאכלה מן אג'ל אבאחה בית דין, אמא אד'א אכל בפתואהם פלא ילזמה שי

 

 

 

 

(עיין תוספתא הוצאת צוקרמאנדל ובחילופי הנוסחאות שם), ורבנו פירש שהורו ב'חלב הקיבה' (ועיין במיוחס לרש"י שם שמשמע שגרס: 'חלב הקרב', וכן כתב במסורת הש"ס, ועיין דקדוקי סופרים שכן הגירסה בכת"י מינכן, ועיין בבאר-שבע).

גם רבנו  ברוך בפירושו (ב, ב) הקשה על סוגייתנו: כיצד הובאה דוגמה של 'חלב' והרי אם הורו לעקור את כל הגוף פטורים? ותירץ: שהורו ב'חלב הקרב לשמים' (ואולי כך גרס בתוספתא במקום 'לשלמים'), והוסיף: "אי נמי חלב שעל גבי הקיבה והדקין". וגם רבנו  בהלכות שגגות (יג, א, וכן יג, ט) כתב: 'חלב הקיבה'.

שאלה זו חשובה לדין איסור אכילת חלב הקיבה, והאם חייבים עליו כרת. ועיין במשנה-למלך (הלכות שגגות יג, ה), שדן בה בהרחבה. אחת ההוכחות היא מהדוגמה בהוריות, שהרי דין הוראת בית-דין אינו אלא בדבר שחייבים על זדונו כרת. הוכחה זו תלויה בגירסה ובלשונות הרמב"ם שהבאנו כאן, ועיין בשער-יוסף (ב'אחורי-תרעא') שהאריך בענין זה.

3. ב, א. ושם שתי לשונות בדעת רבא, ופסק רבנו  כלשון אחרונה, וכן פסק בהלכות שגגות (יג, ה). ובאותו נושא מובאת שם בגמרא מחלוקת רב ורבי יוחנן, ואם כן פסק כרבי יוחנן נגד רב. ורבנו  ברוך כתב (ג, ב): "וקי"ל דתנא דמתניתין כרבי יוחנן, דאף על גב דאינה משנה, מיהו שקלו וטרו לטעמיה". והבאר-שבע הוסיף, שכן סברה הגמרא לפשוט מלשון המשנה, ואף שרמי בר חמא דחה את הדיוק, "לא שבקינן משמעות פשטא דלישנא של המשנה בשביל דחיית רמי בר חמא".

ובהלכות שגגות (שם) הוסיף רבנו: "ואינו מצטרף למנין השוגגים על פיהם, שנאמר: 'לכל העם בשגגה', עד שתהיה שגגה אחת לכל", וכן כתב המאירי בפירושו. ודבריהם תמוהים: שהרי דבר זה אומר רבא לדעת רב הפוטר: "מודה רב שאינו משלים לרוב ציבור מאי טעמא וכו'", אבל לדעת רבי יוחנן המחייב, אין צורך כלל לומר זאת, מפני שאיך יעלה על הדעת שישלים לרוב ציבור? ורבנו הלוא פסק כרבי יוחנן! וכן הקשה החפץ-ה', עיין שם, ועיין עוד בשער-יוסף, בקרן-אורה ובפירוש אור-גדול (על המשניות) מה שתירצו.

ויש שהקשו: כיון שאף לדעת רב, אינו מצטרף עם הציבור, אם כן ראוי שנחשוב אותו כיחיד שעשה על פי בית-דין, שחייב. ואם כן מה טעם מחלוקת רב ורבי יוחנן? והוכיח מכאן החזון-איש  (הוריות יז) שהעושה עם הציבור אף שאינו מצטרף עמהם להשלים, אינו נחשב כיחיד, ועיין בקהילות-יעקב (הוריות א). לעומת זאת עיין בבאר-שבע ובחפץ-ה' (ב, א) מה שתירצו על קושיה זו.

פרק א משנה א

 

 

 

אפילו היתה עשייתו עם עשייתם ביחד או לפני4 עשייתם, וכן אפילו עשה והם לא עשו כלום היה פטור, למה שהקדמנו5 מאומרם: מעשה תלוי בקהל והוראה בבית דין6. וזאת המשנה לר' יהודה הסובר שיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור7, אבל שיטת החכמים, והיא הנכונה8, שיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב, עד שרוב יושבי ארץ ישראל יעשו על פיהם, ואז יהיו העושין פטורים

ולו כאן עמלה מע עמלהם מעא או קבל עמלהם וכד'לך לו עמל ולם יעמלוא הם שי לכאן פטור למא קדמנא מן קולהם מעשה תלוי בקהל והוראה בבית דין. והד'ה אלמשנה לר' יהודה אלד'י יעתקד אן יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור. אמא מד'הב אלחכמים והו אלצחיח אן יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב, חתי יכון רוב יושבי ארץ ישראל עשו על פיהם וחיניד' יכונון העושים פטורין

 

 

 

 

4. הנוסח שכתב רבנו במשנה: "הורו בית-דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, ובין שעשו ועשה אחריהם, ובין שלא עשו ועשה הרי זה פטור מפני שתלה בבית-דין". וכן היא הנוסחה בכל הנוסחאות של המשנה שבדקתי.

אבל בפירושו למשנה כתב רבנו: "אפילו היתה עשייתו עם עשייתם ביחד או לפני עשייתם". הרב קאפח במהדורתו לא העיר כלום על שינוי זה, והרב סופר בהערותיו על המאירי הבחין בכך אבל לא פירש. והמעיין בגמרא יראה שדבר גדול לימד אותנו הרמב"ם בפירושו כאן. לפי דבריו מובנת היטיב הצריכותא שעושה הגמרא (ב, א): "רישא - לא זו אף זו קתני". לפי הנוסחה הרגילה שבמשנה, דברי הגמרא קשים: מה חידוש יש אם עשה אחריהם יותר מאשר אם עשה עמהם? והרי עושה הוא בעקבות המעשה של בית-דין! ועיין ברש"י על הגמרא, ובפירוש רבינו עובדיה מברטנורה למשנה שנדחקו לבאר. אבל לדברי רבנו בפירושו, הצריכותא מובנת היטב, שכן לדבריו כך היא נלמדת: אפילו עשה הוא והם יחד (ולא אחריהם בלבד), ואפילו עשה לפני שעשו, שאז עשה על פי הוראתם אבל לא בעקבות מעשיהם, ואפילו לא עשו כלל, שאין כאן מעשה אלא הוראה. אם אכן עמדה גירסה כזו של המשנה לפני הרמב"ם בשעה שכתב את פירושו - ודאי שהיא עדיפה (עיין מבואו של הרב קאפח לפיהמ"ש כולו עמוד 14, שלפעמים נוסח המשנה שהעתיק רבנו במשנה עצמה אינו הנוסח שעליו סמך בפירושו, וזה של הפירוש היה עדיף בעיניו).

5. בהקדמה לפני התנאי הראשון.

6. ג, א.

7.  ב, ב.

8. וכן פסק רבנו  בהלכות שגגות (יג, א). וכן פסק רבנו  ברוך (ד, א), ועיין מה שהעיר בחפץ-ה' (ג, א) על פסק זה.

 

פרק א משנה א

 

 

 

ובית דין חייבין בקרבן9, כמו שביארנו. אמר10: "וכל ישראל עמו מלבוא חמת עד נחל מצרים", רוצה בזה שאלה אשר בזה המקום הם כל ישראל11, ואין להשגיח ביוצאים מן הארץ. וזה12 אשר ידע שטעו ועשה על פיהם, שאמר כאן שהוא חייב, רוצה לומר חייב בקרבן, יש עליו קושיה, והיא: אם ידע שטעו הרי הוא מזיד, והמזיד אינו חייב קרבן.

ובית דין חייבין בקרבן כמא בינא, קאל וכל ישראל עמו מלבוא חמת עד נחל מצרים, יריד בד'לך אן אלד'ין פיא הד'א אלמוצ'ע הם כל ישראל ולא ילתפת ללכ'ארג'ין ען אלבלאד. והד'א אלד'י ידע שטעו ועשה על פיהם אלד'י קאל הנא אנה חייב יעני חייב בקרבן, ילזמה אעתראץ', וד'לך אנה קד ערף שטעו פהו מזיד ואלמזיד לא ילזמה קרבן.

 

 

א. מילה זו נוספה בין השיטין.

 

 

9. כשכותב רבנו שבית-דין חייבים אין הוא נכנס לשאלה האם בית-דין מביאים פר או שהקהל מביא פר. שאלה זו נידונית בסוף הפרק ושם פסק רבנו  כרבי יהודה, שהציבור מביא פר ולא בית-דין. כוונת רבנו כאן אינה אלא שיש חיוב קרבן על הוראת בית-דין. וכן כתב הכסף-משנה (הלכות שגגות יב, א), והלחם-משנה (שם, טו, ד), והמלאכת-שלמה בדעת הרע"ב (א, א ד"ה: 'והלך היחיד'). אבל הבאר-שבע (ב, א) כתב לחדש מכאן שגם לשיטת רבי יהודה שהציבור מביא, החובה מוטלת על בית-דין להביא משל ציבור.

10. מלכים א ח, סה.

11.  ג, א: "אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר: 'ויעש שלמה בעת ההיא וגו' וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת ועד נחל מצרים', מכדי כתיב: 'וכל ישראל עמו', 'קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים', למה לי? שמע מינה הני הוא דאיקרי קהל אבל הנך לא איקרי קהל".

מן הלשון משמע שדרשתו של רב אסי בנויה על המלה: 'קהל', ולכן דין זה הוא דוקא בהוראה ששם נאמר: "ונעלם דבר מעיני הקהל", וכן כתב רבנו  בפירוש משנה ה: "אמרו כל הקהל וכן רובו, רצוני לומר רוב יושבי ארץ ישראל לפי שהם אשר ייקראו 'קהל' כמו שביארנו".

וכן כתב בפירוש המשנה בכורות (ד, ג): "לפי שבני ארץ ישראל הם הנקראים: 'קהל', והקב"ה קרא אותן: 'כל הקהל', ואפילו היו עשרה אנשים, כמו שביארנו בהוריות". וכן כתב בהלכות שגגות (יג, ב): "שאין רוב קהל אלא בני ארץ ישראל".

והקשה החיד"א בשער-יוסף (ה, ב): אם כן כיצד לומד רבנו  בבכורות דין זה לענין 'סמיכה', שאין כתוב בה 'קהל'? אבל מלשון רבנו בפירוש משנתנו משמע שדייק מן הכתוב בפסוק: 'כל ישראל', שכן כתב: "רוצה בזה שאלה אשר בזה המקום הם כל ישראל", ולפי זה סרה קושיית החיד"א.

12. אף על פי שבמשנה כתוב: "וידע אחד מהם", כתב רבנו: "וזה", ולא הזכיר שהוא אחד מהדיינים, ונראה שהתכוון שהוא הדין אם היה אחד מן הקהל.

ובהלכות שגגות (יג, ה) כתב בפירוש: "וידע אחד מן הקהל שטעו, בתנאי שלא יהא עם-

פרק א משנה א

 

 

 

ויישוב זאת הקושיה כמו שביארו, שהוא שגג באמרו יתעלה "על פי התורה אשר יורוך"13, וחשב שהוא חייב לעשות על פיהם אפילו טעו וידע בטעותם14, ולפיכך עשה על פיהם אע"פ שידע שהם טעו, ולכן חייב בקרבן יחיד, ואינו מצטרף לאלה אשר עשו בשגגה על פיהם15. ואומרו 'התולה בעצמו', ואפילו לא התבאר אצלו שהם טעו, אלא שאין דרכו לסמוך על הוראתם ואינה מקובלת עליו16, וגם לא התברר אצלו ביטולה, ונשאר הדבר אצלו כאילו לא הורו, אם עשה חייב.

וחל הד'א אלאעתראץ' כמא בינוא אנה שגג פי קולה תעלי על פי התורה אש' יורו' וט'ן אנה ילזם אלעמל על פיהם ולו טעו ועלם בגלטהם ולד'לך עשה על פיהם מע מערפתה אנהם טעו, ולד'לך חייב בקרבן יחיד ולא ינצ'אף ללד'ין עשו בשגגה על פיהם. וקולה התולה בעצמו, ולו לם יבן ענדה אנהם טעו, גיר אנה ליס מן שאנה אן יעול עלי פתואהם ולא יסתחסנה, ולא איצ'א ת'בת ענדה בטלאנה, ובקי אלאמר ענדה מת'ל לו לם יפתוא, אם עשה חייב.

 

 

 

 

הארץ שאין ידיעתו באיסור ידיעה ודאית".

וכתב בחסדי-דוד על התוספתא, שהרמב"ם שינה בכוונה את לשון המשנה מפני שלפי פשט הלשון שזה שידע שטעו היה אחד מהדיינים, היה לו לומר לחבריו: 'טועים אתם', ואם אכן אמר: 'טועים אתם',  פטורים מטעם שלא הורו כולם, כמו שמפורש במשנה ד.

ומצאתי לו חבר לרמב"ם. בפסקי הרי"ד הזקן כתב: "והנכון בעיני, דלא גרסינן: 'אחד מהן', אלא: 'וידע אחד שטעו', ועל אחד מן הקהל אומר". ובספר הורה-גבר הביא מעצמו ראיה לרמב"ם ששינה את לשון המשנה, ועיין עוד בקרן-אורה שדייק מהמיוחס לרש"י להיפך, שדוקא אחד מהדיינים ולא מהקהל, ועיין בחזון-איש  (הוריות ד, א).

13. דברים יז, יא.

14. ב, ב: "דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים".

15. למרות שהוא חייב ראה רבנו  צורך לומר שאינו מצטרף לשאר השוגגים על פי בית-דין, אף שלכאורה פשוט הוא, ועיין הערה 3.

16. במשנה: "זה הכלל התולה בעצמו חייב, והתולה בבית-דין פטור", והגמרא בדף ב, ב כתבה: "זה הכלל: תולה בעצמו חייב לאיתויי מאי? לאיתויי מבעט בהוראה". ורבנו  כתב: "ואומרו: 'התולה בעצמו' ואפילו לא התבאר אצלו שהם טעו, אלא שאין דרכו לסמוך על הוראתם ואינה מקובלת עליו, וגם לא התברר אצלו ביטולה", נראה שכך מפרש רבנו  את הביטוי: 'מבעט בהוראה', אבל בהלכות שגגות (יג, ה) כתב: "וכן אם תלה בעצמו ואכל חלב הקיבה, שהורו להתירו, לא מפני הוראתן אלא מפני שהוא מותר בדעתו, הרי זה חייב חטאת קבועה בפני עצמו". וכתב הכסף-משנה שם שנראה לו שכך פירש רבנו  את הביטוי: 'מבעט בהוראה', כלומר שאינו צריך להוראתם. ועיין בבאר-שבע, שהבחין בהבדל זה.

פרק א משנה ב

 

 

(ב) הורו בית דין וידעו שטעו וחזרו בהן, בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו כפרתן, והלך ועשה על פיהם, ר' שמעון פוטר, ור' אלעזר אומר ספק. אי זה הוא ספק, ישב לו בתוך ביתו חייב, הלך לו למדינת הים, אמר ר' עקיבה רואה אני בזה שהוא קרוב לפטור מן החובה, אמר לו בן עזאי מה שנה זה מן היושב בביתו, שהיושב בביתו איפשר היה לו שישמע, וזה לא היה איפשר לו שישמע.

 

 

 

(ב) 'ר' שמעון פוטר' את זה אשר עשה מן הקרבן, לפי שהיא הוראה שפשטה ברוב הציבור17, וזה עשה בכלל רוב ציבור אשר עשו18.

[ב] ר' שמעון פוטר הד'א אלד'י עשה מן הקרבן לאנהא הוראה שפשטה ברוב הצבור והד'א עמל פי ג'מלה' רוב צבור אלד'י עמל.

 

 

 

 

ורבינו עובדיה מברטנורה (פרק א, משנה א) הרכיב את שני הפירושים, ונראה מדבריו שהבין שהם פירוש אחד (וכבר העיר עליו הלשון-הזהב על המשניות), ובספר הורה-גבר, הִשווה את דברי רבנו בהלכות שגגות לדבריו בפיהמ"ש, והסברו צ"ע.

ורבנו  ברוך (ג, ב) פירש: "מי שהיה דרכו לעולם לבעט בהוראת חכמים ושלא לסמוך עליה, והשתא עושה על פיהם", והמאירי הוסיף על כך ביאור: "שדרכו לבעט בהוראה תמיד ואכל עכשיו חלב אחר הוראה זו, ודאי לא אכלו אלא על דעת עצמו שסובר בו שהוא מותר". וקרובים דבריהם לדברי רבנו  בפירוש המשנה כאן.

בגמרא שם הסבירו גם את הייתור שבסיפא: "התולה בבית-דין פטור, לאיתויי הורו בית-דין וידעו שטעו וחזרו בהם". ורבנו  השמיט את הפירוש שהרי הגמרא הסבירה שדין זה עתיד להתבאר במשנה מפורשת, ו"תני והדר מפרש".

17. ג, ב, ושם שתי לשונות בדברי רב יהודה בשם רב (על ההבדל שבין שתי הלשונות שבגמרא, עיין בבאר-שבע ובחזון-איש כאן). ורבנו ביאר כלשון השנייה, כדרכו, ופירש: "יצאה" - "פשטה", ונראה שכך גרס שכן גם בפירוש רבנו  ברוך (ד, ב) ובפסקי הרי"ד הגירסה היא: "שפשטה ברוב ציבור".

18. הוצרך רבנו לפרש: שעשה 'בכלל רוב ציבור אשר עשו', כדי להתאים את רבי שמעון להלכה שיחיד שעשה בהוראת בית-דין חייב (עיין בפירושו למשנה א).

ועיין במאירי כאן שהביא שבמקצת נוסחאות במסכת שבת (צג, א) כתוב בפירוש: "רבי שמעון לטעמיה דאמר יחיד שעשה בהוראת בית-דין חייב", וכן כתב רש"י שם (ד"ה: יחיד).

אבל התוספות שם (בד"ה ה"ג) כתבו: "הכי גרסינן: ורבי שמעון, יחיד שעושה הוראת בית-דין לא צריך קרא" (כיון שפשוט שפטור), והוכיחו זאת מפשט משנתנו: "דהא תנן בהדיא בהוריות: 'והלך ועשה על פיהם וכו' רבי שמעון פוטר'", ושלא כדברי רבנו . וגם רבנו  חננאל גרס שם כתוספות. אלא שעל שיטתם קשה: מדוע נדחקה הגמרא לתלות את התנא שבמשנה הראשונה של הוריות הסובר: "יחיד שעשה בהוראת בית-דין - פטור", כר"י או כר"מ מתוך דיוק דבריהם בברייתות שונות, ולא אמרה שהוא רבי שמעון כמו שמפורש,

פרק א משנה ב

 

 

 

'ור' אלעזר אומר ספק' לפי שהיה צריך לשאול19, והרי הוא אצלו כמי שאכל ולא ידע האם חלב או שומן אכל, שחייב אשם תלוי, כמו שיתבאר עיקר זה בתחילת כרתות20, ולפיכך זה אשר עשה אחר שנודע להן מביא אשם תלוי21. והתבאר בתלמוד22 שר' אלעזר מכריע. אחר כך אמר שספק אצל ר' אלעזר הוא אשר ישב בביתו, ולפיכך הוא חייב באשם תלוי, אבל הנוסע אינו חייב כלום לדברי הכל. ומחלוקת ר' עקיבה ובן עזאי אמנם היא במי שעומד לנסוע ועדיין לא נסע, אבל הוא יוצא לנסיעה ועשה,

ור' אלעזר אומר ספק לאנה כאן ינבגי לה אן יסאל, פכאנה ענדה מת'ל מן אכל ולם יעלם הל חלב או שומן אכל אלד'י ילזמה אשם תלוי  כמא יבין אצל ד'לך פי אול כרתות, פלד'לך הד'א אלד'י עשה אחר שנודע להן מביא אשם תלוי. ובאן פי אלתלמוד אן ר' אלעזר מכריע. ת'ם קאל אן ספק ענד ר' אלעזר הו אלד'י ישב בביתו ולד'לך הו חייב באשם תלוי, אמא אלמסאפר פלא ילזמה שי לדברי הכל. ואכ'תלאף ר' עקיבה ובן עזאי אנמא הו פי מן נאשב אלספר ולם יסאפר אלי אלאן לכנה כ'ארג' ללספר ועשה,

 

 

 

 

לדברי התוספות ורבנו חננאל, במשנה השניה של הוריות? וזו ראיה גדולה לדברי הרמב"ם. ועיין עוד ברש"י, יבמות צא ב, ד"ה: "ולא", ובתוספות שם, ד"ה: "רבינא". ועל פירושו של רבנו  קשה: איך אותו יחיד מצטרף עם הציבור, והרי המשנה אמרה שפטור אף אם חטא אחר שידעו והביאו כפרתן?

והוכיח החזון-איש  (הוריות יד, ס"ק ה) מכאן, שאם רוב ציבור עשו על פי הוראת בית-דין, כל מי שעשה על פיהם, אף אם אינו מצטרף עמהם, פטור. והקהילות-יעקב (הוריות, א) ביאר דבר זה, שהפטור הזה אינו הפטור הרגיל משום שעשה ברשות בית-דין אלא מפני שהוא כאנוס כיון שפשטה הוראה ברוב ציבור, והוא 'כעושה על פי קבלת הציבור'. ואולי דבר זה תלוי בשתי הלשונות בגמרא דף ג, ב, ואכן רבנו כתב כאן כלשון השנייה שהטעם אינו מפני שעשה ברשות בית-דין אלא מפני שפשטה ההוראה ברוב הציבור. ועיין בחידושי רבי חיים הלוי על הרמב"ם (הלכות שגגות יד, ד) שפירש את דעת רבנו  באופן אחר.

19.  ד, א: "אי הוה שאיל הוו אמרין ליה".

20. כריתות א, ב.

21.  ג, ב: "אמר רבי זירא משל דר"א למה הדבר דומה לאדם שאכל ספק חלב ספק שומן ונודע לו שמביא אשם".

22. לא מצאתי בתלמוד בפירוש. ופירש הרב קאפח בהערותיו: "נראה שכונתו למה שנזכרו שם שלש שיטות, ר"מ מחייב ור"ש פוטר ור"א אומר ספק דהוה ליה מכריע", ואכן במשנה מופיעות שיטות ר"ש ור"א בלבד, ורק בברייתא המובאת בתלמוד מופיעות שלוש השיטות ולפיכך כתב רבנו  שרק מן התלמוד ניתן להסיק שר"א מכריע.

 

פרק א משנה ג

 

 

(ג) הורו בית דין לעקור את כל הגוף, אמרו אין נדה בתורה, אין שבת בתורה, אין עבודה זרה בתורה, הרי אלו פטורין. הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, הרי אלו חייבין. כיצד, אמרו יש נדה בתורה, אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור, יש שבת בתורה, אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור, יש עבודה זרה בתורה, אבל המשתחוה פטור, הרי אלו חייבין, שנאמר ונעלם דבר מעיני הקהל, דבר ולא כל הגוף.

 

 

 

ר' עקיבה אומר לפי שהוא עסוק בנסיעה23 אי אפשר לו לשאול וכאילו הוא במדינת הים, ובן עזאי אומר הואיל והוא בעיר מה שנה מן היושב בביתו. והלכה כר' אלעזר24 וכר' עקיבה.

(ג) לא יתחייב בית דין קרבן ויהיו העושים על פיהם פטורין עד שיהיה הדבר אשר שגגו בו אין צדוקין מודים בו, אבל אם היה מבואר עד כדי שצדוקין מודים בו הרי בית דין פטורין,

ר' עקיבה יקול לאשתגאלה באלספר לא ימכנה אלסואל וכאנה פי מדינת הים. ובן עזאי יקול אד' והו פי אלמדינה מה שנה מן היושב בביתו. והלכה כר' אלעזר וכר' עקיבה.

 

[ג] לא ילזם בית דין קרבן ויכון העושים על פיהם פטורין חתי יכון אלשי אלד'י גלטוא פיה לא יקר בה צדוקין, אמא אן כאן מן אלביאן פי חיז יקר בה צדוקין פבית דין פטורין,

 

 

 

 

23. ד, א: "רבא אמר: החזיק בדרך איכא בינייהו, לבן עזאי חייב דהא בביתיה איתיה, לר"ע פטור דהא החזיק בדרך", וביאר רבנו את טעם הפטור לר"ע, שמחמת עיסוקו בנסיעה לא היה אפשר לו לשאול. וכן כתב רבנו ברוך בפירושו: "מטרד טריד". גם בפירוש ר"י מלוניל כתוב: "מטרד טריד", ורבנו בהלכות שגגות (יד, ה) כתב: "נבהל לצאת" (וכן במאירי כאן), והיא לשון הכוללת את המושג 'החזיק בדרך' עם טעם הטירדה.

24. וכן פסק בהלכות שגגות (יד, ה): "והיושב בביתו מביא אשם תלוי" - כר"א (ועיין במאירי שיש שפסקו כסומכוס המובא בברייתא ג, ב: "משום סומכוס אמרו: תלוי").

והקשה הבאר-שבע על הגמרא מן הסוגיה בכריתות (יז, ב) שמוכח שם שרק בחתיכה שבין שתי חתיכות חייבים אשם תלוי מפני שרק אז הוקבע האיסור, ותירץ: שר"א כאן הוא לשיטתו בכריתות שאף בחתיכה אחת חייבים באשם תלוי, וכן כתב בספר הורה-גבר.

אך תירוץ זה לא יעלה ארוכה לרמב"ם שפסק כאן כר"א, ולעומת זאת בפירושו לכריתות (א, ב), וגם בהלכות שגגות (ח, ב) פסק שדוקא בחתיכה משתי חתיכות חייב.

פרק א משנה ג

 

 

 

לפי שאין זו נקראת שגגה, אלא היא שכחה, והוא ענין אומרם: זיל קרי בי רב אמרינן ליה25,

לאן לא יתסמי הד'א גלט ואנמא הו נסיאן, והו מעני קולהם זיל קרי בי רב אמרינן ליה,

 

 

 

 

ועיין ביביע-אומר על הוריות, שכתב שכאן נחשב הדבר ל'הוקבע האיסור', היות והוקבע על פי בית-דין והם שחזרו בהם.

25. ד, א: "אמר רב יהודה אמר שמואל: אין בית-דין חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו, אבל בדבר שהצדוקין מודין בו, פטורים. מאי טעמא? זיל קרי בי רב הוא".

רבנו  בפירושו למשנה דן במאמר של שמואל המובא בגמרא, אבל לא ביאר את עיקר דין המשנה המובא גם בספרא.

וקשה, הרי יש כאן שני דינים: הדין האחד המפורש במשנה ובספרא שאין בית-דין חייבים אם הורו לעקור את כל הגוף. דין זה נלמד מן הפסוק: 'ונעלם דבר', והלימוד נתפרש על ידי שלשה אמוראים; עולא: "קרי ביה: 'ונעלם מדבר'", חזקיה: "'מכל מצוות' ולא 'כל מצוות'", ורב אשי: "'דבר דבר' מזקן ממרא".

ואילו רב יהודה בשם שמואל אומר בגמרא דין שני: שגם כשבית-דין אינם עוקרים את כל הגוף אלא מבטלים מקצת - אינם חייבים אלא אם כן הורו לבטל דבר שאין הצדוקין מודים בו, ודין זה נוסף על דין המשנה ואינו נלמד מפסוק אלא מסברה, וכפי שפירש כאן רבנו: "לפי שאין זה נקראת שגגה, אלא היא שכחה" (ומהמיוחס לרש"י משמע שהטעם הוא שאין זה שוגג אלא קרוב למזיד, ונפקא מינה לזקן ממרא).

ואכן בהלכות שגגות (יד, א-ב), מפרש רבנו את שני הדינים; דין המשנה, וחידושו של רב יהודה בשם שמואל.

ואולי אפשר לומר שרבנו  בפירוש המשנה סבר שדינו של רב יהודה בשם שמואל כולל את הדין הראשון מפני שלא תיתכן עקירת כל הגוף בלא שכחת דברים המפורשים בתורה. וכן משמע ממה שכתב רבנו בהקדמתו למסכת בתנאי הרביעי: "לא שישגגו בכתוב, או במה שיורה עליו הכתוב", ולא הזכיר כלל עניין עקירת כל הגוף.

וכן משמע במאירי (ד, ב) שכתב: "שכל שעוקר מצוה של תורה סתמו זיל קרי בי רב הוא", כלומר שהם דבר אחד. וכן כתב בקרן-אורה.

והחפץ-ה' כתב מעצמו, בלא להזכיר את רבנו בפירוש המשנה, ששמואל למד מדין המשנה את דינו כיון שלשני הדינים אותו טעם, וכתב לחדש, שלדבריו, (ששמואל מפרש את טעם המשנה), במקרה של עקירת כל הגוף בדבר שאין הצדוקין מודין בו, בית-דין יתחייבו! ועיין בדוגמה שהביא שם, אלא שסותר הוא את דבריו מכוח הרמב"ם בהלכות שגגות שהבאנו ששני דינים הם.

אך לפי מה שהראינו בדברי הרמב"ם כאן בפירושו למשנה, יתכנו מאד דברי החפץ-ה', שהרי רבנו סמך את דברי שמואל כפירוש למשנתנו, ואילו על דרשת: 'דבר', לא כתב הרמב"ם כאן דבר וחצי דבר, וכמ"ש.

אך קשה: אם צודקים דברינו, מדוע המשנה נזקקה לפסוק?

ואכן הבאר-שבע הוכיח מכך שאי אפשר לפרש ששמואל מפרש את המשנה, אלא ודאי שבא


פרק א משנה ג

 

 

 

ויהיה כל מי שעשה לפי שכחתם חייב קרבן יחיד, כמו שהקדמנו26. ו'שומרת יום כנגד יום' כבר ביארנוה בתחילת מגילה27, ויתבארו דיניה בנדה וזבים. ומשל שגגתם בה, שיאמרו: לא תהיה שומרת יום כנגד יום אלא אם ראתה דם ביום, אבל בלילה לא, לפי שהזבה לא תהיה זבה עד שתראה הדם שלושה ימים, ישגגו הם ויאמרו: בשעות היום מהיממה28, לאמרו: "ימי זובה"29, ואם שגגו באופן זה, ובעלו רוב הקהל נשותיהן אשר ראו דם בלילה, אז יהיו חייבין פר העלם. וכך גם בשבת, שיאמרו: המוציא בלבד חייב,

ויכון כל מן עמל בחסב נסיאנהם חייב קרבן יחיד כמא קדמנא. ושומרת יום כנגד יום קד בינאהא פי אול מגלה, וסתבין אחכאמהא פי נדה וזבים. ומת'אל גלטהם פיהא אן יקולוא לא תכון שומרת יום כנגד יום אלא אן ראת דם באלנהאר, אמא באלליל פלא, לאן אלזבה לא תכון זבה חתי תרי אלדם ת'לת'ה איאם, יגלטון הם ויקולון פי נהאר כל יום לקולה ימי זובה, פאד'א גלטוא פי הד'א אלקדר ובעלו רוב הקהל נשותיהן אלתי ראין אלדם באלליל חיניד' יכונוא חייבין פר העלם. וכד'לך איצ'א פי אלשבת באן יקולוא המוציא פקט חייב

 

 

 

 

להוסיף דין על המשנה, ועוד הביא ראיה מכך שלא קבע שמואל את דבריו על המשנה (ועיין הוכחות נוספות שם). והחיד"א בשער-יוסף פירש ששמואל מפרש את טעם הפסוק המובא במשנה. ודין זה הוצרך לביאור כיון שהוא נראה תמוה, ועיין שם כיצד תירץ את קושיות הבאר-שבע.

ולפי מה שכתבנו ויכוח זה תלוי במה שכתב רבנו בפיהמ"ש לעומת מה שכתב בהלכות.

26.         בהקדמה למסכת לפני התנאים.

27.         כתב הרב קאפח: "במגלה פ"א מ"ז לא פירש, אלא ציין שכבר פירשו פסחים פ"ח מ"ד" - וצ"ל מ"ה.

28. הגמרא בדף ד, א: "ואי בעית אימא: דאמרי זבה לא הויא אלא ביממי דכתיב: 'כל ימי זובה'", ופירש רבנו שהורו שאין הזבה נעשית זבה אלא על ראיית ימים ולא על ראיית לילות. וכן פירש המאירי (ד, א).

אבל רבנו  ברוך (ה, ב) פירש: "מיהו אמרי זבה אינה אסורה אלא ביום דכתיב: 'כל ימי זוב טומאתה', אבל בלילות שריא", ובזה מתורצת קושית התוספות (ד, א ד"ה: דכתיב), מדוע הגמרא לא הביאה פסוק קודם: "זוב דמה ימים רבים".

ועיין בהערות הרב סופר למאירי מהדורתו (שם, הערה 12), שזכה לכוון מדעתו לפירוש קדמון זה של רבנו ברוך.

29.         ויקרא טו, כו.

 

 

פרק א משנה ג

 

 

 

למאמר הכתוב: "אל יצא איש"30, אבל אם הושיט או זרק לא. וכך גם בעבודה זרה, שיאמרו: המשתחוה הוא אשר חייב31, לאמרו: "כי לא תשתחוה לאל אחר"32, ותואר ההשתחואה שיפשוט ידיו ורגליו וישתטח על הארץ, אבל אם השתחוה לעבודה זרה בלא פישוט ידים ורגלים אינה השתחואה. ואם היתה השגגה בכגון אלה הדברים, אז יביאו קרבן, והעושין על פיהם פטורין. אבל אם שכחו כתוב מכתובי התורה, או דבר שיש לו היתלות חזקה בכתוב33, הרי הם פטורין, והעושין על פיהם חייבין, והוא אומרם34: עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו.

לקול אלנץ אל יצא איש, אמא אד'א הושיט או זרק פלא. וכד'לך איצ'א פי עבודה זרה באן יקולוא המשתחוה הו אלד'י הו חייב לקולה כי לא תשתח' לאל אחר, וצפה אלהשתחואה אן ימד ידיה ורג'ליה וינבסט עלי אלארץ', אמא אן השתחוה לעבודה זרה בלא פשוט ידים ורגלים אינה השתחואה, פאד'א כאן אלגלט פי מת'ל הד'ה אלאשיא חיניד' יביאו קרבן והעושים על פיהם פטורין, אמא מתי מא נסוא נץ מן נצוץ אלתורה או שי לה עלקה קויה פי אלנץ פהם פטורין והעושין על פיהן חייבין, והו קולהם עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו.

 

 

 

 

30. כתב הרב קאפח: "שמות טז, כט. ופסוק זה היה בנוסחת רבנו בש"ס, וכן כתב בהלכות שגגות (יד, ב), ונוסחה זו הובאה בתוס' מסכת עירובין יז, ב ד"ה: "לאו", ולפנינו בש"ס: 'לא תוציאו משא מבתיכם' (ירמיהו יז, כב)".

והמאירי כאן מביא את שתי הנוסחאות. ועל הנוסחה הלומדת מהפסוק בירמיהו יש לשאול שהרי הם דברי קבלה ואינם מפורשים בתורה? וכתב המאירי שהצדוקים מודים בנבואה.

ורבנו ברוך (ה, ב) גורס בגמרא בלא שום פסוק אלא: "והא כתיבא", ומפרש שהכוונה לפסוק המובא במסכת שבת (צו, ב): "'ויצו משה ויעבירו קול במחנה', משה היכא קאי במחנה לויה וכו' וממאי דבשבת? גמר: 'העברה' 'העברה', מיום הכיפורים", אחר כך מביא הוא את הגירסה המובאת ברמב"ם, וכותב עליה: "והא שיבושא דספרי, דהך קרא בתחומי שבת" (ותירץ קושייתו, עיין בתוספות עירובין שם). ועל הפסוק שהביא רבנו ברוך קשה, שהוא בנוי על לימוד של גזירה שווה: 'העברה' 'העברה', ולכאורה אין הצדוקים מודים בזה.

31. בגמרא יש שני תירוצים לכל דוגמה (נדה, שבת ועבודה זרה), ובכולם בחר רבנו  להביא רק את התירוץ השני.

32.         שמות לד, יד.

33.         שהרי בחלק מן הדוגמאות שעליהן הגמרא מקשה: "והא כתיבא", אין הדברים מפורשים בפסוק אלא שיש להן "היתלות חזקה בכתוב", והבינה הגמרא שהצדוקים מודים בו (כמו: "שומרת יום כנגד יום? הא כתיבא: 'וספרה לה' מלמד שסופרת אחד לאחד").

34. ד, א.

פרק א משנה ד

 

 

(ד) הורו בית דין, וידע אחד מהם שטעו ואמר להן טועים אתם, או שלא היה מופלא שלבית דין שם, או שהיה אחד מהן גר, או נתין, או ממזר, או זקן שלא ראה בנים, הרי אלו פטורין, שנאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה, מה עדה האמורה להלן כולם ראויין להורייה, אף עדה האמורה כאן עד שיהוא כולם ראויין להוראה.

 

 

 

(ד) 'מופלא שלבית דין' הוא ראש ישיבה35, ואפילו היה מנינם שלם, רצוני לומר שבעים ואחד36.

[ד] מופלא שלבית דין, הוא ראש ישיבה, ולו כאן עדדהם כאמל אעני ואחד וסבעין.

 

 

 

 

35. וכן כתב רבנו בהלכות שגגות (יג, א), ובהלכות סנהדרין (א, ג): "קובעין בתחלה בית-דין הגדול במקדש. והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומנינם שבעים ואחד. הגדול שבחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום והוא העומד תחת משה רבנו", וכן כתב רבנו בהלכות קדוש החודש (ד, י): "ראש בית-דין הגדול שהוא ראש ישיבה של אחד ושבעים". ורבנו אברהם בן הרמב"ם כתב בתשובה (סימן ד): "שראש ישיבה סמוך בא"י נשיא קרינן ליה". וכן כתב בשו"ת תשב"ץ (א, קמב): "מנהגם היה שהנשיא היה ראש ישיבה וממנה תחתיו אב"ד לכל ישראל", ובבאר-שבע (יג, ב) הקשה מכתובות (קג ב) ששם משמע שנשיא אינו ראש ישיבה, ועיין ביביע-אומר על הוריות (יג, ב) שדן בזה.

ובפיהמ"ש בכורות (ד, ד) מופיע הביטוי: "ראש ישיבה" במשמעות אחרת, עיין שם. גם בפירוש רבנו  ברוך כאן (ו, א) נזכר: "המופלא דהיינו ראש הישיבה". ולקמן, פרק שני משנה א כותב רבנו את הביטוי 'מופלא' במשמעות אחרת, שהרי מוכח שם מן הגמרא שיכולים להיות כמה 'מופלאים', ומכאן שאין זה באותה משמעות של משנתנו (ועיין בבאר-שבע), וכפירושו שם כתב רבנו בהלכות ממרים (ג, ה) ש'מופלא' הוא: "חכם שהגיע להוראה סמוך לסנהדרין", וכנראה שרבנו  מחלק בין 'מופלא', ל'מופלא שלבית-דין'.

המונח 'מופלא שבבית-דין' מופיע במשנה, בתוספתא, בתלמוד ובמדרשים אבל עניינו לא נתפרש. מה סמכותו מה יחוסו מה מעמדו ועל מה נקרא מופלא (ומאיזה שורש הפלאתו). חכמים שונים עסקו בהרחבה בביאור מושג זה והעלו בו השערות שונות ומהן גם רחוקות. ועיין במקורות הרבים שהובאו במרגליות-הים, סנהדרין (ג, ב, אות יא), ובהשלמות למשניות סנהדרין מהדורת אלבק ובחכמים שהביא שם, ובספרא (דבורא דחובה פרשה ד) מהדורת פינקלשטיין ובמאמרו שם.

36. שאם לא נשלם מניינם אינם חייבים אף אם היה שם מופלא, שכן נאמר בגמרא (ג, ב): "ואלא מאי 'כל עדת' דקאמר רחמנא? הכי קאמר, אי איכא כולם, הויא הוראה, ואי לא, לא הויא הוראה" (ויש מן האחרונים שפירשו שזהו דין פשוט הנובע מדיני נפשות רגילים והפסוק בא למשמעות אחרת, עיין חפץ-ה' ועוד). וכן כתב רבנו ברוך (ה, ב): "או שלא היה

פרק א משנה ד

 

 

 

ואמר בשגגת בית דין: "והיה אם מעיני העדה" וכו'37, ואמר בבית דין: "ושפטו העדה"38. וכבר ביארנו39 בסנהדרין שאלו הנזכרים כולם אינן ראויין להוראה בסנהדרין, לאומרו למשה: "והתיצבו שם עמך"40,

וקאל פי שגגת בית דין והיה אם מעיני העדה וכו' וקאל פי בית דין  ושפטו העדה. וקד בינא פי סנהדרין אן האולא אלמד'כורין כלהם אינן ראויין להוראה בסנהדרין לקולה למשה והתיצבו שם עמך,

 

 

 

 

מופלא של בית-דין שם, פירוש: בשעת הוראה, ואף על גב דמניינם שלם, דאי בו משתלם מניינם מאי איריא מופלא, אפילו כל דהו, ד'כל עדת' אמר רחמנא! אלא כגון שהיו יותר מע"א".

והמאירי כתב: "פירוש אפילו מינו אחר במקומו להוראה זו", ועיין במיוחס לרש"י (ד, ב ד"ה: או) ובתוספות (שם ד"ה: או), ומקושייתם נראה שגירסתם בגמרא שונה, ועיין בבאר-שבע. והרי"ד כתב שלעולם לא היה המופלא מן החשבון כדי שלא יחלקו על רבם, ובלעדיו היו שבעים ואחד. והחסדי-דוד, הוכיח שאין כן דעת הרמב"ם.

אבל בתוספתא (א, ב) שנינו: "הורו בית-דין ואחד מהם אין שם, פטורים, ורבי אומר: אומר אני עד שיהא מופלא שבהן". ולפי זה חלוקים ת"ק ורבי אם חסר חבר סנהדרין שאינו מופלא, האם חייבים או פטורים. אם כן לשיטת רבי מוסברת משנתנו כפשוטה, שדוקא אם חסר המופלא אין הוראתם הוראה. אבל החסדי-דוד פירש את התוספתא באופן שאין בה מחלוקת אלא שרבי מוסיף עוד תנאי על גבי ת"ק, ועיין בספרא מהדורת פינקלשטיין הנ"ל.

37. רש"י במשנה (ד, ב) כתב שהלימוד הוא מהפסוק בויקרא (ד, יג): "אם כל עדת ישראל", אבל רבנו כאן וגם בהלכות שגגות (יג, א) העדיף להביא את הפסוק: "והיה אם מעיני העדה" (במדבר טו, כד). והסביר הלחם-משנה שם, שרבנו העדיף שהגזירה שווה תהיה חזקה מהמלים 'העדה' גבי שגגת עבודה זרה, 'והעדה' שכתוב גבי נפשות, ולא מן הפסוק: "עדת ישראל" שכתוב לגבי העלם דבר. ומשגגת עבודה זרה ל"העלם דבר" קיימת גזירה שווה נוספת: "עיני" - "עיני", שלמדנו ממנה (ז, ב), שהוראה תלויה בבית-דין ומעשה בקהל. ובפירוש רבנו ברוך (ה, ב) כתב כמיוחס לרש"י, ובמאירי כתב כדברי רבנו .

ובהלכות שגגות שם הוסיף רבנו וכתב: "ומנין עד שיהיו כולם ראויים להוראה? שנאמר: 'ואם מעיני העדה', עד שיהיו להם כעיניים", ותמה הלחם-משנה שם מה צורך בדרשה זו כיון שיש גזירה שווה, ועיין בספר החינוך (מצוה קיח על פי הוצאת מוסד הרב קוק) שהביא רק את הדרשה הזו, ומקורה בירושלמי (הוריות א, ד) לגבי מופלא וכתב החפץ-ה' שהגזירה שווה נצרכת ללימוד שיהיו כולם ראויים להוראה, והדרשה "עד שיהיו להם לעיניים", נצרכת ללימוד שצריך שיהא שם המופלא כמו שמפורש בירושלמי, והעדיף רבנו את דרשת הירושלמי מפני שהיא פשוטה יותר, ואין הבדל להלכה. וכן כתב בקרן-אורה, ועיין מה שתירץ הגר"ש ישראלי בעמוד-הימיני, סימן ה.

38.         במדבר לה, כד.

39.         במשנה ד, ב. ובגמרא שם לו, ב אבל לא בפירוש הרמב"ם למשנה.

40.         במדבר יא, טז.

פרק א משנה ד

 

 

 

ובאה הקבלה41: עמך, בדומין לך, רוצה לומר מיוחסים. ו'זקן שלא ראה בנים' אינו כשר לדיני נפשות, לפי שהוא קשה הלב ואינו מרחם על בני אדם, מפני שאינו יודע אהבת הילדים42.

וג'א אלנקל עמך בדומין לך, יעני מיוחסים. וזקן שלא ראה בנים אינו כשר לדיני נפשות לאנה קאסי אלקלב פלא ישפק עלי אלנאס לכונה גיר עארף במחבה אלאולאד.

 

 

 

 

41. ד, ב: "והתם מנלן? דאמר רב חסדא: אמר קרא: 'והתיצבו שם עמך', עמך, בדומין לך, ואימא עמך לשכינה? אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא: 'ונשאו אתך', אתך בדומין לך". ורבנו כתב כרב חסדא והתעלם משאלת הגמרא ומתשובת רנב"י שהלימוד הוא מ"אתך".

ובמסכת סנהדרין (יז, א) מפורש שדין זה נלמד, בין לחכמים ובין לרבי יהודה, מ-"אתך - בדומין לך", אלא שרבי יהודה לומד זאת מן הפסוק "ונשאו אתך במשא העם", וחכמים מן הפסוק "והקל מעליך ונשאו אתך", וכן כתב כאן רבנו ברוך בפירושו.

ובסנהדרין (לו, ב) ובקדושין (עו, ב): "אמר רב אחא בר יעקב אמר קרא: 'והתיצבו שם עמך', עמך בדומין לך, ודילמא התם משום שכינה? אלא אמר רנב"י אמר קרא: 'ונשאו אתך', אתך בדומין לך ליהוו" (ועיין מהרש"א שם שביאר את היחס שבין שני המקורות בסנהדרין).

מכל המקורות (הוריות, סנהדרין וקדושין) עולה שלמסקנה הדין של מיוחסים נלמד מ"אתך" ולא מ"עמך", וקשה על רבנו, ועיין כסף-משנה בהלכות סנהדרין שם, ובבאר-שבע  (ד, ב), ובתוי"ט על הרע"ב. אבל בירושלמי (א, ה) נלמד הדין מ"עמך", וכנראה שזאת הסיבה שרבנו העדיף להביא מקור זה.

42. סנהדרין (לו, ב): "דתניא: אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים". ורבנו  בהלכות סנהדרין (ב, ג) פסק: "אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס מפני שיש בהם אכזריות ולא מי שאין לו בנים כדי שיהיה רחמן".

ולפי זה גירסת רבנו: 'זקן שלא ראה בנים' קשה: שהרי זקן פסול אף שיש לו בנים, ומי שאין לו בנים פסול אף אם אינו זקן. וכן הקשה במעשה-רוקח.

אכן בהלכות שגגות (יג, א) כתב הרמב"ם: "או זקן או שלא ראה בנים", ומתאים הדבר להלכות סנהדרין אך לא לפיהמ"ש.

ועיין במלאכת-שלמה (על המשנה א, ד) שמצא הגהה ברמב"ם שגגות, שנמחקה תיבת 'או'. והמאירי גרס במשנתנו: "או זקן ר"ל מופלג בשנים, או מי שלא ראה בנים". וכן כתב המאירי בסנהדרין (לו, ב): "שאין מושיבין בדיני נפשות זקן מופלג שכבר שכח צער גידול בנים, ולא סריס, ולא מי שאין לו בנים שכל אלו האכזריות מצויה בהן".

ורבנו  ברוך גרס במשנה (ה, ב): "זקו או שלא ראה בנים" אבל מעניין שבפירושו הוא כותב: "זקן, תרגמה שאין לו כבר תוחלת בנשים... ומשום הכי לא חזי, דהא בצירא ליה מדאורייתא מצות פו"ר דלא קיים. ויש מפרשים מפני שאינו רחמני דלא מרחם אלא מאן דאית ליה בני דכתיב: 'כרחם אב על בנים', ואיכא לאקשויי: אי הכי מאי שנא זקן?",

פרק א משנה ד

 

 

 

ונצטרך להסכמתם כולם על ההוראה43, לאומרו: "ואם כל עדת ישראל ישגו"44.

ונחתאג' אלי אג'מאעהם כלהם עלי אלפתוי לקולה ואם כל עדת ישראל ישגו.

 

 

 

 

ונראה מכאן שגרס כפיהמ"ש לרמב"ם: "זקן שלא ראה בנים", ועיין במיוחס לרש"י בגירסתו ופירושו. גירסאות חלוקות נמצאות במקביל גם בספרא.

והרב קאפח בהערותיו תירץ שמה שכתב רבנו כאן 'זקן' היינו חכם ולא מופלג בזקנה ולכן דווקא כשאין לו בנים אינו ראוי, ועיין גם במה שכתב בפירושו להלכות שגגות מהדורתו (יג, א), ועיין עוד במאמרו של הגר"ש ישראלי בעמוד-הימיני סימן ה בפסול זקנה בסנהדרין.

43. גמרא ג, ב: "אמר רבי יונתן (וי"ג רבי יוחנן): מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולן, שנאמר: 'ואם כל עדת ישראל ישגו' עד שישגו כולן". והגמרא מקשה על דבריו, ומסיקה  ש'רוב ככול' אף במקום שכתוב 'כל', ולפיכך אם שתק אחד מהם ולא אמר: 'טועים אתם', נחשבת ההוראה להוראת בית-דין, ואף שלא הרכין ראשו. וסיכמה הגמרא: "ותיובתא דרבי יונתן תיובתא", ומן הביטוי 'כל עדת' למדה דין אחר: "אי איכא כולם הויא הוראה, ואי לא, לא הויא הוראה". וקשה: איך הביא רבנו  את טעמו של רבי יונתן שנשאר בתיובתא. ואכן רבנו  בהלכות שגגות (יג, א) כתב: "ידע אחד מן הסנהדרין או מיעוטן שטעו המתירין, ושתקו, הואיל והורו ולא היה שם חולק... הרי בית-דין חייבין קרבן, וכל שעשה על פיהם פטור". הרי שפסק בפירוש נגד רבי יונתן, ולא הצריך לא הוראת כולם ולא הרכנת ראש אלא רק שתיקה, וכמסקנת הגמרא, אלא שקשה שלראיה הוא מביא את הפסוק: 'ואם כל עדת ישראל ישגו', עד שישגו כל הסנהדרין". וזה קשה, שהרי מקור זה נדחה בגמרא. ועיין בקרית-ספר, והלחם-משנה שם הקשה כן גם על המיוחס לרש"י, והתוי"ט (א, ד) הקשה כן על הרע"ב.

והנה יש להבין, לפי סוגית התלמוד מה מקור הדין שאם אחד אמר: "טועים אתם", שבית-דין פטורים וכל העם חייבים? והרי מן הפסוק: "אם כל עדת ישראל ישגו", לא למדנו אלא שצריך שיהיו כולם נוכחים (ודין זה לא פסקו רבנו כאן כיוון שהוא דין פשוט בכל דיני נפשות), ועיין שו"ת מהרלב"ח סי' קמ"ז, ובבאר-שבע כאן, ובחפץ-ה' וביתרון-האור (לגדול ממינסק). ותורף דברי כולם שהגמרא לא חזרה בה מעיקר לימודו של רבי יונתן שצריך שיורו כולם אלא סברה שהוראה זו או הסכמה זו אינה צריכה להתבטא באמירה או בהרכנת ראש כדבריו של רבי יונתן אלא די בזה שלא יהא מי שחולק בפירוש ויאמר להם: "טועים אתם" (ועיין בחפץ-ה' שהסביר שכשאמר אחד מהם: "טועים אתם", משמע שיש בידו ראיות שזו טעות ברורה, ואם כן היה להם לשאת ולתת אתו עוד ולא לגמור הוראה, או שהיה לקהל להמתין עד שתתברר הטעות, ולכן בית-דין פטורים) כדי שייחשב הדבר שאין חולק ושההוראה יצאה מכולם, וזה מה שנלמד מן הפסוק: "ואם כל עדת ישראל ישגו", ולזה התכוונה הגמ' כשאמרה: "עד שיהיו כולם". ועיין במהרש"א בחידושיו (ד, ב ד"ה: "ואמר להן"), ובשער-יוסף, ובחזון-איש  (הוריות, סימן יד) מה שכתבו לתרץ קושיה זו. וגם הבאר-שבע  הביא עוד תירוץ אחר ע"ש.

44. ויקרא ד, יג.

פרק א משנה ה

 

 

(ה) הורו בית דין שוגגין ועשו כל הקהל שוגגים, מביאין פר. מזידים ועשו שוגגים, מביאין כשבה או שעירה. שוגגים ועשו מזידים, הרי אלו פטורין.

 

 

 

(ה) אומרו 'כל הקהל', וכן רובו45, רצוני לומר רוב יושבי ארץ ישראל, לפי שהם אשר ייקראו קהל, כמו שביארנו46. והחלק הראשון, שישגגו בית דין במקצת מצוה מן המצוות אשר זכרנו, ויתירו האסור בשגגה, ויעשה רוב קהל בהוראתם, והוא אומרו: 'ועשו כל הקהל שוגגים', רצונו לומר שוגגים על פיהם, כמו שקדם, ויתחייבו בית דין לבדם הקרבן, וכל העם פטורין, לפי שהם תלו בבית דין. והחלק השני, והוא שידעו בית דין שזה הדבר אסור, ויתירוהו בזדון, ואף על פי שזה רחוק, מכל מקום הוא מדבר במה שנותנת החלוקה, ועשו כל הקהל שוגגים על פיהם, יתחייב כל אחד ממי שעשה קרבן יחיד, ובית דין פטורין מן הקרבן, לפי שהם מזידין. והחלק השלישי, שיורו בית דין בשגגה, והורו לעשות ועשו הקהל על פיהם, והקהל יודעים שבית דין שגגו ושהם טועים, ושאין חובה לשמוע להם בזה47,

[ה]קולה כל הקהל,  וכד'לך רובו, אעני רוב יושבי ארץ ישראל לאן הם אללד'ין יתסמון קהל כמא בינא. ואלקסם אלאול אן יוהמוא בית דין פי מקצת מצוה מן אלמצוות אלתי ד'כרנא ויביחון אלחראם בשגגה ויעשה רוב קהל בפתואהם והו קולה ועשו כל הקהל שוגגים, יעני שוגגים על פיהם כמא תקדם, פילזם בית דין וחדהם אלקרבן וכל העם פטורין לאנהם תלו בבית דין. ואלקסם אלת'אני והו אן יעלמוא בית דין אן ד'לך אלשי חראם ויחללונה בזדון, ואן כאן הד'א בעיד לכנה תכלם פימא תעטיה אלקסמה, ועשו כל הקהל שוגגים על פיהם ילזם כל ואחד ממן עמל קרבן יחיד ובית דין פטורין מן הקרבן לאנהם מזידין. ואלקסם אלת'אלת' אן יפתוא בית דין בשגגה והורו לעשות ועשו הקהל על פיהם, ואלקהל עארפין אן בית דין גלטוא ואנהם ואהמין ואן לא ילזם טועהם פי ד'לך,

 

 

 

 

45. כמו שמפורש במשנה ו.

46. בביאורו למשנה א, ועיין הערה 11.

47. שאילו טעו וסברו שחובה לשמוע גם לבית-דין טועה משום 'לא תסור', נחשבים לשוגגים וחייבים כמ"ש לעיל משנה א ובפירוש רבנו שם.

פרק א משנה ו

 

 

(ו) הורו בית דין ועשו כל הקהל או רובן על פיהם מביאין פר, ובעבודה זרה מביאין פר ושעיר, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר שנים עשר שבטים מביאין שנים עשר פרים, ובעבודה זרה מביאין שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים. ר' שמעון אומר שלשה עשר פרים, ובעבודה זרה שלשה עשר פרים ושלשה עשר שעירים, פר ושעיר לכל שבט, ופר ושעיר לבית דין. הורו בית דין, ועשו שבעה שבטים או רובן על פיהם מביאין פר, ובעבודה זרה מביאין פר ושעיר, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר שבעה שבטים שחטאו מביאין שבעה פרים, ושאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר פר, שאף אלו שלא חטאו מביאים על ידי החוטאים. רבי שמעון אומר שמונה פרים, ובעבודה זרה שמונה פרים ושמונה שעירים, פר ושעיר לכל שבט, ופר ושעיר לבית דין. הורו בית דין שלאחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהם, אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורין, דברי ר' יהודה. וחכמים אומרין אין חייבין אלא על הורית בית דין הגדול בלבד, שנאמר עדת ישראל ישגו, ולא עדת אותו השבט.

 

 

 

אבל עשו בזדון, הרי הכל פטורין מן הקרבן, בית דין פטורין מן הקרבן לפי שלא שגגו על פיהם ולא תלו בהן, והקהל פטורין מן הקרבן מפני שהמזיד אינו חייב קרבן. ולא זכר את החלק הרביעי, והוא שיורו מזידים ויעשו מזידים, הואיל וזה מבואר מאד.

(ו) כבר ביארנו בהקדמת זאת המסכתא שעל שגגת עבודה זרה קהל מביא פר עולה ושעיר חטאת, ויחיד מביא שעירה, ובשגגת השאר משלושים ואחת מצוות48 בית דין מביאין פר, ויחיד כשבה או שעירה.

לכנהם פעלוא בזדון, פאלכל פטורין מן הקרבן, בית דין פטורין מן הקרבן לאן לא שגגו על פיהם ולא תלו בהן, והקהל פטורין מן הקרבן לאן אלמזיד לא ילזמה קרבן. ולם יד'כר אלקסם אלראבע והו אן יורו מזידים ויעשו מזידים אד' הד'א בין ג'דא.

[ו] קד בינא פי מקדמה הד'ה אלמסכתא אן על שגגת עבודה זרה קהל מביא פר עולה ושעיר חטאת, ויחיד מביא שעירה, ופי שגגת בקיה אלאחדי ואלת'לאת'ין מצוה בית דין מביאין פר ויחיד כשבה או שעירה.

 

 

 

48. הנשאר מהשלושים ואחת מצוות אחרי שמחסירין מהן עבודה זרה (ועיין לעיל בהקדמה שרבנו תיקן הלשון כמה פעמים, אך שם אין 'השאר').

פרק א משנה ו

 

 

 

ואומרו "והקריבו הקהל" נפלה בו מחלוקת, ר' יהודה סובר כל קהל וקהל49, ור' מאיר אומר הקהל אשר הורה בלבד, והוא בית דין הגדול, לפי שהוא קהל ישראל כולו50, ור' שמעון אומר כל קהל וקהל, ובית דין הגדול גם כן נוסף על מספר השבטים אשר חטאו, לפי שכל שבט נקרא קהל51, כמו שאמר52: "ויעמד יהושפט בקהל יהודה"53. ושבעה שבטים הם רוב המנין של שבטים, כמו שביארנו בהקדמה54. ואומרו 'או רובן'55 רוצה בו רוב מנין אנשי ישראל,

פקולה והקריבו הקהל וקע פיה אכ'תלאף, ר' יהודה יעתקד כל קהל וקהל, ור' מאיר יקול אלקהל אלד'י אפתי פקט והו בית דין הגדול לאנה קהל ישראל באג'מעה, ור' שמעון יקול כל קהל וקהל ובית דין הגדול איצ'א מצ'אף אלי עדד אלשבטים אלד'י חטאו, לאן כל שבט יתסמי קהל כמא קאל ויעמד יהושפט בקהל יהודה. ושבעה שבטים הם רוב המנין שלשבטים כמא בינא פי אלמקדמה. וקולה או רובן, יריד בה אכת'ר עדד אשכ'אץ ישראל

 

 

 

 

49.         ה, א: "לכך נאמר 'קהל' לחייב על כל קהל וקהל דברי רבי יהודה".

50.         שם: "רבי מאיר אומר, שבעה שבטים שחטאו, בית-דין מביאין על ידיהם פר והן פטורים. נאמר 'קהל' למטה ונאמר 'קהל' למעלה, מה 'קהל' האמור למעלה בית-דין ולא ציבור, אף 'קהל' האמור למטה בית-דין ולא ציבור".

51. שם: "רבי שמעון אומר, שבעה שבטים שחטאו מביאין שבעה פרים ובית-דין מביאין על ידיהן פר שנאמר למטה 'קהל' ונאמר למעלה 'קהל' מה 'קהל' האמור למעלה, בית-דין עם הקהל, אף 'קהל' האמור למטה, בית-דין עם הקהל".

52.         דברי הימים ב כ, ה.

53. ה, ב: "שבט אחד דאיקרי קהל מנא להו? אמרי: דכתיב: 'ויעמוד יהושפט' וגו' מתקיף לה רב אחא ב"ר יעקב וכו' אלא אמר ראב"י: דכתיב: 'ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים' וגו' מאן אתיליד ליה בההיא שעתא? בנימין וכו'" ורבנו  (גם כאן וגם בהלכות שגגות יב, א) הביא את המקור הראשון שהוזכר בגמרא ולא את הפסוק שהוזכר למסקנה. וכתב הלחם-משנה שם שהביא ראיה זו מפני שהיא יותר פשוטה, וכן כתב בבאר-שבע, ובספר זרע-יצחק תירץ על פי התוי"ט שגם הפסוק השני צריך את הראשון שהרי אפשר להקשות שאולי כוונת הפסוק שכשיוולד בנימין יהיו שנים עשר שבטים, שהם הנקראים קהל! אלא שמיהושפט מוכח שאף שניים נקראים 'קהל', ומכאן שהפירוש בפסוק השני הוא שבנימין לבדו נקרא קהל.

54. בתנאי החמישי, שיש שנים עשר שבטים, ומנשה ואפריים נחשבים כשבט אחד לענין זה (ומכאן נראה שאילו היו נחשבים לשניים והיו שלשה עשר שבטים לא היו שבעה שבטים נחשבים לרוב מנין, כיון שצריך שבט אחד שלם נוסף למחצית מנין השבטים).

55. הביטוי: 'או רובן', מופיע פעמיים במשנתנו. ברישא: "ועשו כל הקהל או רובן",

פרק א משנה ו

 

 

 

ואפילו היה זה הרוב ממיעוט מניןב השבטים, לא מרובן. וכבר ידעת שיטת ר' יהודה, שהוא אומר כל קהל וקהל, ולא יחייב לבית דין הגדול כלום, לפי שיש שם קרבנות רבים56 יביאו אותן שלא חטאו על ידי החוטאים. וכן לדעת ר' יהודה שבט אחד שעשה בהוריית בית דין הגדול, שאר שבטים מביאין על ידו אם היה רוב הקהל57.

ואן כאן ד'לך אלאכת'ר מן מיעוט עדדב אלשבטים לא מרובן. וקד עלמת מד'הב ר' יהודה אנה יקול כל קהל וקהל ולא ילזם לבית דין הגדול שי לאן ת'ם קראבין כת'ירה יביאו אותן שלא חטאו על ידי החוטאין. וכד'לך ענד ר' יהודה שבט אחד שעשה בהוריית בית דין הגדול שאר שבטים מביאין על ידו אד'א כאן רוב קהל,

 

ב.  מלה זו נוספה בין השיטין.

 

ב.  מלה זו נוספה בין השיטין.

 

 

ובסיפא: "שבעה שבטים או רובן". על הביטוי בסיפא יש שני פירושים במפרשים: האחד - או רובן של כל שבט ושבט משבעת השבטים, והשני -  או רובן של כל הקהל אף על פי שהם מיעוט שבטים. עיין בשער-יוסף ה, ב שהאריך בזה, ובתפארת-ישראל ובמשניות מהדורת אלבק פירוש והשלמות.

ובדעת רבנו כאן נחלקו המפרשים. השער-יוסף הבין שדברי רבנו כאן: "ואומרו 'או רובן' רוצה בו רוב מנין אנשי ישראל אפילו וכו'", מתייחסים לביטוי השני המופיע במשנה, וכמו הפירוש השני שהיצענו. ולפי הבנתו זו הקשה עליו כמה קושיות מרהיטת המשנה ומן הגמרא.

אבל הבית-דוד (הובא שם) הבין שהביאור כאן של רבנו חוזר לביטוי הראשון שבמשנה: 'כל הקהל או רובן', ועל זה ביאר הרמב"ם: "רוב מנין אנשי ישראל", אבל לדעתו הביטוי: 'או רובן' השני המופיע במשנה, מתפרש רוב כל שבט ושבט, וכמו הביאור הראשון שהצענו לסיפא. השער-יוסף הוכיח דבריו מרהיטת לשון רבנו שהזכיר: "ושבעה שבטים הם רוב המנין של השבטים" ואחר כך כתב: "ואומרו 'או רובן'", ומשמע שהתייחס לדבריו הקודמים. אבל בנוסחתנו מפרידות התיבות: "כמו שביארנו בהקדמה", ולכן בהחלט ייתכנו דברי הבית-דוד ברמב"ם שעד כאן כתב רבנו מעין מבוא למשנה זו ועתה חוזר לבאר את הביטוי שברישא, ועיין. שאלה זו חשובה למה שנכתוב בהערה 59 האם יש לרמב"ם מושג של: 'רוב שבט'.

56. צריך עיון למה התכוון רבנו  בסברת רבי יהודה, ומדוע העובדה שיש קרבנות רבים, הבאים בגרירה, מהוה סיבה שבית-דין לא יביאו קרבן? ואולי כוונתו למה שנאמר שם (ה, א), שרבי יהודה לומד גרירה מהמילה: 'קהל', ולפיכך אינו יכול ללמוד ממלה זו לחייב את בית- דין כפי שלמדו התנאים האחרים. ושמעתי אפשרות אחרת לפרש שרבנו מסביר מדוע בית דין אינם מביאים כי השבטים אף שלא חטאו מביאים בגללם ובשמם (הצעת דרור פיקסלר).

57. בגמרא ה, ב בעיה שם, ופשטה הגמרא: "תא שמע: רבי יהודה אומר: שבט שעשה בהוראת בית דינו - אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורים. בהוראת בית-דין הגדול - אפילו שאר שבטים חייבים". ודעת רבנו  שדין זה הוא רק כשהשבט הוא רוב הקהל, וכן

פרק א משנה ו

 

 

 

ולפיכך אמר כאן 'ושאר שבטים פטורין', להיות זה השבט עשה בהוראת עצמו58. ור' שמעון אומר, כמו שאם עשו כל הקהל יקריבו בית דין הגדול על ידיהם, כן אם עשו רוב הקהל יקריבו בית דין עמהם בהכרח הקרבן המיוחד לבית דין, לפי שהם אשר הורו, ולא יחויב לדעתו שיביא מי שלא חטא בשום פנים. וייראה מן העיון, ואע"פ שלא בא בזה דבר מפורש, שאם היה קצת השבט הוא רוב הקהל59 שעשו בהוראת בית דין הגדול, שבית דין הגדול לבדם מביאין פר בלבד, ובעבודה זרה פר ושעיר.

ולד'לך קאל הנא ושאר שבטים פטורין לכון ד'לך אלשבט עשה בהוראת עצמו. ור' שמעון יקול כמא אן אד'א עשו כל הקהל יקריבו בית דין הגדול על ידיהם כד'לך אד'א עשו רוב הקהל יקריבו בית דין עמהם צ'רורה אלקרבן אלמכ'צוץ בבית דין לאן הם אללד'ין אפתוא, ולא ילזם ענדה אן יביא שלא חטא בוג'ה. ויט'הר מן אלנט'ר ואן כאן לם יג' פי ד'לך נץ אן אד'א כאן בעץ' אלשבט הו רוב הקהל שעשו בהוראת בית דין הגדול אן בית דין הגדול וחדהם מביאין פר פקט, ובעבודה זרה פר ושעיר.

 

 

 

 

כתב בהלכות שגגות (יב, א): "והוא רוב הקהל". אבל המאירי כתב: "ואעפ"י שאין באותו השבט רוב הציבור". וכתב הכסף-משנה בהלכות שגגות שרבנו פסק אמנם כרבי יהודה, ששבט שעשה בהוראת בית-דין הגדול אפילו שאר שבטים חייבים (גרירה), אבל גם כרבי שמעון בן אלעזר שצריכים שיהיו רוב הקהל ולכן הצריך תנאי זה (ובכיוון זה כתב גם החפץ-ה', ועיין גם בחזון-איש), אך לפי פירוש רבנו למשנתנו לא ייתכן פירוש זה, שהרי הרמב"ם מדגיש שהוא פוסק כרבי יהודה לגמרי, ובכל אופן דורש שיהיה רוב הקהל. ומכאן מוכח כדברי החיד"א בשער-יוסף (ה, ב), שכתב בפירוש שרבנו סובר שלדעת רבי יהודה צריך שיהיה השבט רוב הקהל והביא ראיה מן הירושלמי, עיין שם שהאריך.

58. שם: "אמר רב אשי: מתניתין נמי דייקא, דקתני: 'ועשה אותו השבט על פיהם - אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורים', למה לי למתני: 'ושאר כל השבטים פטורים'? אלא הא קמ"ל דבהוראת בית דינו הוא דשאר שבטים פטורים, אבל בהוראת בית-דין הגדול אפילו שאר שבטים חייבים. שמע מינה".

59. מבוכה יש בדברי רבנו כאן. הנוסחה הראשונה שבדפוסים הוזכרה בכמה וכמה מפרשים ודנו בה, אבל ודאי שהיא משובשת ועיין ברב קאפח כאן. ועל הנוסחה כפי שהיא במקור, הקשה הרב קאפח: "איני מבין דברי רבנו , היכי דמי מקצת שבט והם רוב הקהל"? ואכן הדברים תמוהים מאד. ואולי מחומר הקושיה ניתן לפרש בדוחק שכוונת רבנו  על רוב השבט שהם רוב הקהל. ואמנם המלה: "בעץ" בערבית שימושה דרך כלל הוא למיעוט, או מקצת, אבל היא סובלת בדוחק גם משמעות של "חלק", ויכול להיות רוב. ואם כן אפשר אולי להידחק ולומר שרבנו מחדש שכאשר רוב השבט הם רוב הקהל, רק בית-דין הגדול מביא פר, מפני שרוב הקהל חטאו בהוראתם, אבל השבט עצמו אינו מביא פר (וממילא גם

פרק א משנה ו

 

 

 

והלכה כר' יהודה60 באומרו כל קהל וקהל מביא. וזה הכלל הוא אשר ייקרא61 פר העלם ושעירי עבודה זרה. והלכה כחכמים62. ואמנם הדמים אשר ייקנו בהם אלה הפרים והשעירים, הרי אמרו63:

והלכה כר' יהודה פי קולה כל קהל וקהל מביא, ותלך אלג'מלה הי אלתי תתסמי פר העלם ושעירי עבודה זרה. והלכה כחכמים. ואנמא אלת'מן אלד'י תשתרי בה הד'ה אלפרים ואלשעירים

 

 

 

 

שבטים אחרים אינם נגררים אחריו) אף לדעת רבי יהודה, מפני שלא חטא כולו אלא רובו. והמושג רוב הנזכר במשנה ובתלמוד בהוריות הוא רק לגבי רוב הקהל או רוב מנין השבטים, אבל לא לגבי רוב שבט, וסובר רבנו  שאין מושג של רוב שבט.

 ואמנם במשניות ובתלמוד ובדברי רבנו בפירושו ובהלכותיו לא מוזכר בשום מקום: "רוב שבט", ועיין בהלכות שגגות (יב, א) שכתב: "בין שעשו כל ישראל שבארץ ישראל... בין שעשו רוב ישראל אעפ"י שהם מיעוט מנין השבטים, בין שעשו רוב השבטים אעפ"י שהם מיעוט מנין השבטים, בין שעשו רוב השבטים אעפ"י שהן מיעוט כל ישראל...", הרי שהזכיר רוב ישראל, ורוב השבטים, ולא הזכיר רוב של כל שבט ושבט. אולם לכאורה קשה לומר שנצריך שכל השבט כולו יחטא, וברבנו ברוך (סוף דף כב) מפורש: "שבט או רובו", וכן מפורש בחידושי הריטב"א למו"ק (כו, א, ד"ה: "ואלו"): "ויש אומרים דכל שהוא רוב משבט אחד, רוב ציבור קרי כדאמר בהוריות לענין העלם דבר של ציבור". וכן פשוט באחרונים בכמה מקומות (שער-יוסף, וחזון-איש  ועוד), וצ"ע.

60. שכן הכלל שהלכה כרבי יהודה לעומת ר"מ ור"ש כמוזכר במסכת עירובין (מו, ב).

61.  במקומות רבים בתלמוד ביניהם: יומא נ, א; סוכה נו, א; הוריות ג, ב, ועוד.

62.         לגבי הוראת בית-דין של אחד השבטים, הלכה כחכמים נגד רבי יהודה, ואף שהגמרא בדף ה, ב הקימה את חכמים כרבי שמעון ("תא שמע: וחכמים אומרים לעולם אינו חייב אלא על הוראת בית-דין הגדול, מאן חכמים... רבי שמעון"), כיון שרבי סתם אותו בלשון חכמים, הלכה כמותו (וכן כתב החזון-איש הוריות יד, כא). ועיין בחפץ-ה' שהקשה מן המשנה הראשונה ששם סתם רבי שיחיד שעשה בהוראת בית-דין פטור, וכרבי יהודה, ובכל זאת פסק רבנו שלא כרבי יהודה? ונראה לי שמחמת קושיה זו דייק החזון-איש לומר שכאן סתם רבי את רבי שמעון בלשון חכמים שהוא לשון רבים (והרב י. שילת העיר שגם שם היינו פוסקים כסתם משנה אילולי דברי הגמרא: "זו דברי רבי יהודה אבל חכמים וכו'" שלשון זו מורה שהאמורא פוסק שלא כסתם משנה).

63. ג, ב מיתיבי: "פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים בתחילה גובין עליהן דברי רבי שמעון, רבי יהודה אומר מתרומת הלשכה הן באים". ושם בתירוץ אחרון: ובמנחות (נב, א) מובאת הברייתא בשתי הנוסחאות, ומסיקה הגמרא שלרבי יהודה בתחילה גובין עליהן, ולר"ש באין מתרומת הלשכה, ואם כן פסק רבנו  כתירוץ האחרון בהוריות, כדרכו, וכמסקנת הסוגיה במנחות, ור"י ור"ש הלכה כר"י, וכן כתב הורה-גבר, ועיין שם (ועיין הערה 60).

 

פרק א משנה ו

 

 

 

פר העלם דבר ושעירי עבודה זרה כתחילה גובין להן ואינן באין מתרומת הלשכה. ואלה הפרים והשעירים כולם יישרפו, כמו שנבאר בחמישי מזבחים64.

פקאלוא פר העלם דבר ושעירי עבודה זרה כתחלה גובין להן ואינן באין מתרומת הלשכה. והד'ה אלפרים ואלשעירים כלהא תחרק כמא נבין פי כ'אמס זבחים.

 

 

 

 

 (גירסתנו היא: 'בתחלה' ורבנו  כתב: 'כתחילה', עיין שער-יוסף כאן. וכלשון הזאת כתב גם בהלכות יו"ט ז, ב; בהלכות שמיטה ויובל א, ט; ובהלכות נחלות י, ב).

64. משנה ב. ועיין שם בביאור רבנו לפרק רביעי משנה ד.



פרק ב משנה א

 

 

פרק שני

 

(א) הורה כהן משיח לעצמו שוגג, ועשה שוגג, מביא פר. שוגג, ועשה מזיד, מזיד ועשה שוגג, פטור. שהורית כהן משיח לעצמו כהורית בית דין לצבור.

 

 

 

(א) אמר בפרשת ויקרא: "אם הכהן המשיח יחטא וכו' והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר לחטאת"1, וזה הפר הוא אשר ייקרא פר הבא על כל המצוות2. ואמרו "לאשמת העם", הרי משיח כציבור, מה ציבור אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה, כמו שקדם לנו3 שצריך שיורו בשגגה ויהיו העושים עשו בשגגה על פיהם, כן המשיח לא יביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה4, והוא עצמו אשר יעשה בשגגה על הוראתו שהורה לעצמו בשגגה5. וכבר התבאר6 בהוראת בית דין לציבור, שאם היו בית דין שוגגים והעם מזידים, או בית דין מזידים והעושים שוגגים, פטורין בית דין בשני האפנים,

[א] קאל פי פרשת ויקרא אם הכהן המשיח יחטא וכו' והקריב על חטאתו אש' חט' פר בן בקר לחט', והד'א אלפר הו אלד'י יתסמי פר הבא על כל המצוות. וקולה לאשמת העם הרי משיח כצבור מה צבור אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה כמא תקדם לנא אנה יחתאג' אן יורו בשגגה ויכונון העושים עשו בשגגה על פיהם, כד'לך אלמשיח לא יביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה, והו נפסה אלד'י יעשה בשגגה על הוראתו שהורה לעצמו בשגגה. וקד תבין פי הוראת בית דין לצבור אנה אן כאן בית דין שוגגים והעם מזידים, או בית דין מזידים והעושים שוגגים, פטורין בית דין פי אלוג'הין ג'מיעא,

 

 

 

 

1. ויקרא ד, ג ושם: "פר בן בקר תמים לה' לחטאת".

2. לפנינו ג, ד, וכן מגילה א, ט.

3. פרק א משנה ה.

4. ז, א: "לאשמת העם - הרי הוא משיח כציבור, מה ציבור אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף משיח אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה".

5. שם: "תלמוד לומר: 'והקריב על חטאתו אשר חטא' - על מה שחטא הוא מביא, ואינו מביא על מה שחטאו אחרים".

6. פרק א משנה ה.

 

פרק ב משנה א

 

 

 

כן גם הוא יהיה בכמו שני המצבים האלה פטור מן הקרבן, לפי שהמזיד לא יתחייב קרבן7. ומתנאי זה הכהן משיח שיהיה חכם מופלא8, ויורה בפני עצמו, ואז יתחייב כפרה בפני עצמו9. אבל אם לא היה מופלא, או שהשתתף עם בית דין בהוראה10,

כד'לך איצ'א יכון הו פי מת'ל האד'ין אלחאלין פטור מן הקרבן, לאן אלמזיד לא ילזמה קרבן. ומן שראיט הד'א אלכהן משיח אן יכון חכם מופלא ויורה בפני עצמו וחיניד' תלזמה כפרה בפני עצמו. אמא אד'א כאן גיר מופלא או שארך בית דין פי אלפתוי

 

 

 

 

7. טעם זה של רבנו: "לפי שהמזיד לא יתחייב קרבן", מספיק למקרה שהורה שוגג ועשה מזיד, אבל לא למקרה שהורה מזיד ועשה שוגג. במקרה זה אמנם מספיק טעם זה לפטרו מקרבן על הוראתו לפי שהיתה במזיד, אבל אינו מסביר למה אינו חייב קרבן חטאת על שגגת המעשה! וההשוואה שעשה רבנו לבית-דין אינה מובנת, שהרי כשבית-דין הורו מזידין והקהל עשו שוגגין ברור שהם פטורים, שהוראתם במזיד היתה ואת המעשה לא הם עשו, מה שאין כן כאן. ולכאורה, הטעם הנכון במקרה שלנו הוא מפני שמשיח אינו חייב על שגגת מעשה בלא הוראה כמו שמפורש בספרא (דבורא דחובא פרשה ז, וראה הערה 7): "מעם הארץ - פרט למשיח", וכמו שפסק רבנו בהלכות שגגות (טו, ב-ג), וכן כתבו רבנו ברוך והמאירי בפירושיהם. ואולי נאמר שכוונת רבנו בהשוואתו לבית-דין היא, שהיות ולמדנו מן הספרא שאין להתיחס למעשה המשיח אלא להוראתו, לכן אם הורה מזיד ועשה שוגג, דומה הדבר לבית-דין שהורו מזידין ולא עשו הם כלל (אלא העם), שהרי מעשהו של כהן משיח אינו נחשב לגבי קרבן.

8. ז, ב: "אמר רב פפא כגון שהיו מופלין שניהם (=המשיח ובית-דין)"; ובירושלמי (ב, א): "רבי יעקב בשם רבי לעזר והוא שיהא יודע לישא וליתן בהלכה, דלא כן מה נן אמרין, ויש שוטים מורין".

וביאור רבנו כאן ל'מופלא' אינו דומה לביאורו ל'מופלא שלבית-דין' המוזכר לעיל (פרק א משנה ד), שהוא הנשיא, וכן מוכרח מן הסוגיה ומן הירושלמי (שם). וביאורו כאן דומה לביאורו בהלכות ממרים (ג, ה), וכן העיר הבאר-שבע, ונראה שרבנו מחלק בין המושג 'מופלא' למושג 'מופלא שלבית-דין', ועיין פרק א הערה 25.

9. כמו שמפורש לפנינו משנה ב.

10. רבנו לא ביאר למה כוונתו באומרו: "שהשתתף עם בית-דין בהוראה". ובגמרא ז, ב: "סבר אביי למימר חטא בפני עצמו ועשה בפני עצמו היכי דמי דיתבי בשני מקומות וקא מורו בתרי איסורי (ועיין תוספות שם), אמר ליה רבא אטו שני מקומות גורמין, אלא אפילו יתבי בחד מקום וכיון דקא מורו בתרי איסורי חטא בפני עצמו הוא". ולא נתבאר בפירוש בגמרא מה הדין אם הורו באיסור אחד בשני מקומות, (והחזון-איש (יד, ג) דייק מן הסוגיה שסברת רבא היא שאין המקומות גורמין, ובאיסור אחד אפילו בשני מקומות מתכפר עם הציבור).

פרק ב משנה א

 

 

 

ועשה בכלל מי שעשה, סומך על הוראתו עם הוראת בית דין11, כמו האיש האחד מבית דין אשר יסמוך על הוראת הכלל12 אשר הוא מהם, הרי דינו כדין האיש האחד משאר בני האדם: אם היו העושים רוב הקהל,

ועמל מע ג'מלה מן עמל מעתמד עלי הוראתו עם הוראת בית דין מת'ל אלשכ'ץ אלואחד מן בית דין אלד'י יעתמד עלי הוראת אלג'מלה אלתי הו מנהא, פחכמה כחכם אלשכ'ץ אלואחד מן סאיר אלנאס, אן כאן אלעאמלין רוב הקהל

 

 

 

 

בסוגיה שם נידונו גם בעיות שלא נפשטו לגבי הוראה ב'חלב הקרב' וב'חלב הדקים', שקרבנם זהה ושמם זהה אבל איסורם נובע מפסוקים שונים, ולגבי איסורים שונים שקרבנם זהה (חלב ודם).

ולכאורה מכל זה מוכח, שהגמרא מבינה שהוראתו לא היתה בכלל הוראת בית-דין, שהרי אלו דוגמאות של הוראות שונות, ודברי רבנו קשים.

ובספר הורה-גבר מתרץ שהרמב"ם פסק כאביי, עיין בדבריו. ורע"ב פירש: "'הורה עם הציבור', שהיה הוא אחד מן הסנהדרין ששגגו בהוראה", ותמה בבאר-שבע שמן הסוגיה מוכח שאין זה תלוי כלל בשאלה אם היה מן הסנהדרין, ועיין רעק"א על המשניות שם.

ובהמשך כתב רבנו: "סומך על הוראתו עם הוראת בית-דין כמו האיש האחד מבית-דין אשר יסמוך על הוראת הכלל אשר הוא מהם". ונראה שמהשוואה זו למד הרע"ב שהיה הוא אחד מהסנהדרין, ואכן הבאר-שבע והשער-יוסף (ז, ב) הבינו שדעת הרמב"ם שהוא היה אחד מן הסנהדרין, אבל אילולי דבריהם היה אפשר לומר שדברי רבנו אינם אלא משל הבא לנמק את הדין. ועיין בהערות שלפנינו.

יש לשים לב שתיבות אלה: "הוראתו עם הוראת בית-דין" כתבן רבנו בלשון הקודש ומסתבר שמסתמך הוא על איזה מקור. גם בהלכות שגגות (טו, יד) כתב רבנו: "הואיל ולא סמך בשעת מעשה על הוראתו לבדה אלא על הוראתו עם הוראת בית-דין". ועיין בשער-יוסף, ובהערה שלפנינו.

11. ובמאירי כאן כתב: "הואיל ועל הוראת בית-דין סומך", ולא הזכיר "הוראתו", והעיר על כך הרב סופר במהדורתו.

12. מפורש בדברי רבנו שטעם הפטור הוא מפני שסמך על ההוראה המשותפת, ומכאן נראה שאם לא ידע שהורו בית-דין, וסמך על הוראתו בלבד, אף על פי שגם בית-דין הורו בשגגה - חייב. וכן דייק הלחם-משנה (שגגות טו, יד) והקשה, שמן הגמרא משמע "דבכל גוונא קאמר דחטא עם הציבור יביא עם הציבור". גם מלשון רבנו ברוך משמע כמו שדייקנו ברמב"ם שכן כתב: "חטא עם הציבור, פירוש שעשה בהוריית בית-דין". ועיין בחפץ ה' ובשער-יוסף שגם הם דייקו כך מדברי רבנו וקיימו את דבריו מקושיות הבאר-שבע והלחם-משנה. והחזון-איש (הוריות טו, א) ביאר שהרמב"ם פסק כפשיטות הירושלמי במקום שהבבלי נשאר בבעיה. והוא מפרש שטעם הפטור לדעת רבנו, שבמקום שיש הוראה חזקה יותר מהוראתו, דהיינו הוראת בית-דין, שהיא תורה לכל ישראל, לא חלה הוראתו. וכמו שנזכר

פרק ב משנה א

 

 

 

הרי יתכפר לו עם הציבור, ואם היו מיעוט, הרי הוא פטורא13. ועוד יתבאר לך גם כן14, שזה הפר לא יחויב אלא על השלושיםב מצוה,

פהו יתכפר לו עם הצבור, ואן כאנוא מיעוט פהו פטורא. וסיבין לך איצ'א אן הד'א אלפר לא ילזם גיר עלי אלת'לאת'יןב מצוה

 

א. בתחילה היה כתוב בכה"י במקום 'הרי הוא פטור':  יביא קרבן כשבה או שעירה כמו שיביא כל מי שעשה לפי מה שקדם בפרק אשר לפני זה. ונמחק, ותוקן בין השיטין.

ב. בתחילה היה כתוב בכה"י: האחת ושלושים, ותוקן.

 

א. בתחילה היה כתוב בכה"י (מ'פהו'): יביא קרבן כשבה או שעירה כמא יביא כל מן עמל עלי מא תקדם פי אלפרק אלדי' קבל הד'א. ונמחק, ונכתב בין השיטין: פהו פטור.

ב. בתחילה היה כתוב בכה"י: אלאחדי ואלת'לאת'ין, ותוקן.

 

 

בירושלמי (פרק ב הלכה ב) "שאין הוריית אחרים אצל הורייתן", אבל מלשון רבנו כאן בפיהמ"ש שכתב: "כמו האיש האחד מבית-דין אשר יסמוך על הוראת הכלל" ברור, שאין פירושו שהוראתו אינה הוראה אלא שהוראתו מצטרפת והופכת לחלק מהוראת הכלל כמו הוראת אחד מן הדיינים שהורה עם כל בית הדין, וכיון שהוראתו הפכה לחלק מההוראה הכללית אינו חייב על הוראתו.

13. כתב הרב קאפח במהדורתו: "פטור מפר הבא על כל המצוות, וחייב כמו כל יחיד", ואיני יודע למה כתב כן, שהרי כהן משיח פטור לגמרי מכל קרבן כמו שכתב רבנו בהלכות שגגות (טו, ז, וכסף-משנה שם), ומקורו בספרא (דבורא דחובא פרשה ז): 'מעם הארץ - פרט למשיח', שאין כהן משיח חייב בקרבן אלא על הוראה. וכן בהוריות יא, א: "שיכול משיח על העלם דבר עם שגגת מעשה מביא פר, על שגגת מעשה לחודיה מביא כשבה ושעירה? תלמוד לומר: 'מעם הארץ' פרט למשיח". וכן שם דף ז, ב: "ורבנן סברי מי שחטאתו בשגגה יצא משיח שאין חטאתו בשגגה אלא בהעלם דבר", ועיין במיוחס לרש"י שם. והרב קאפח עצמו בפירושו למשנה תורה מהדורתו סמך את דברי רבנו כאן בפיהמ"ש למה שכתב שם בהלכה, והנראה ששם הבין שפטור מכלום. וכן כתב כאן רבנו ברוך: "אבל אם הורה עמהם ולא עבד רוב הקהל אף על גב דאיהו עבד, לא מייתי מידי... ובשגגת מעשה לחודא לא מיחייב". וכן כתב המאירי כאן: "ואם לא היה שם קרבן צבור כגון ששגגו מיעוט הקהל הוא פטור לגמרי מכל קרבן", וכן מפורש בדברי רבנו לקמן בביאור משנה ח (ואולי נתכוון הרב קאפח רק למשל של רבנו, כלומר לאחד מבית הדין ולא לכהן משיח).

אך מעניין שבכתב היד שלפנינו אכן כתב רבנו בתחילה במקום 'הרי הוא פטור': 'יביא קרבן כשבה או שעירה כמו שיביא כל מי שעשה לפי מה שקדם בפרק אשר לפני זה', ומשפט זה נמחק ותוקן בין השיטין: 'הרי הוא פטור'.

 וייתכן שבתחילה אכן התכוון רבנו על אחד מבית הדין (שאליו דימה את המשיח לפני כן), ואחר כך חשש שיטעו ויסברו שהוא מתייחס לכהן המשוח ולפיכך תיקן שהוא פטור.

14. במשנה ד. מתוך דברי רבנו משמע שהלשון הכתובה במשנתנו: "שהוריית כהן משיח לעצמו כהוריית בית-דין לציבור", היא המתפרשת במשניות הבאות (ב, ג, ד), וכן כתב רבנו ברוך בפירושו (למשנה ב): "'שאין בית-דין חייבין' וכו' חוזר על מה ששנה תחלה שהוריית משיח לעצמו כהוריית בית-דין לציבור", וכן בבאר-שבע ובשער-יוסף בשם החסד-לאברהם.

פרק ב משנה ב

 

 

(ב) הורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו, מתכפר לו בפני עצמו. הורה עם הצבור ועשה עם הצבור, מתכפר לו עם הצבור. שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, וכן המשיח, ולא בעבודה זרה אין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת.

 

 

 

אם הורה באחת מהן לבטל מקצת ולקיים מקצת, לפי מה שהותנה בבית דין גם כן, אבל בשגגת עבודה זרה, הרי דינו דין היחיד בהבאת שעירה, אבל הוא גם כן יצטרך העלם דבר עם שגגת המעשה. ולא יתחייב אשם תלוי אם נסתפק ולא נודע לו, כמו בית דין עם הציבור, ועוד יתבאר זה15.

 

(ב) היה עולה בדעתנו שכהן גדול אפילו עשה בהוראת בית דין לא יתכפר לו עם הציבור, הואיל ולא יתכפר לו בכללם בצום כיפור, אלא בקרבן נפרד לו, כמו שביאר הכתוב: "פר החטאת אשר לו"16, ולימדנו כאן שמתכפר לו עם הציבור אם השתתף עמהם בשגגה, כמו שהקדמנו, לאומרו יתעלה: "על חטאתו אשר חטא"17, רוצה לומר שאם היה חטאו מיוחד לו לבדו אז יביא קרבן בפני עצמו, אבל אם השתתף עם הציבור לא18. ולמדנו עבודה זרה משאר מצוות, לפי שאמר בשאר מצוות:

אד'א הורה פי ואחדה מנהא לבטל מקצת ולקיים מקצת עלי מא אשתרט פי בית דין איצ'א, אמא פי שגגת עבודה זרה פחכמה חכם אליחיד פי הבאת שעירה, לכנה איצ'א יחתאג' העלם דבר עם שגגת המעשה. ולא ילזמה אשם תלוי אד'א שך ולא נודע לו מת'ל בית דין עם הצבור, וסיבין ד'לך.

[ב] כאן יקום בבאלנא אן כהן גדול ולו עשה בהוראת בית דין לא יתכפר לו עם הצבור אד' ולא יגפר לה פי ג'מלתהם פי צום כפור אלא בקרבן מפרד לה כמא בין אלנץ פר החטאת אשר לו, פאעלמנא הנא אנה מתכפר לו עם הצבור אד'א שארכהם פי אלשגגה כמא קדמנא לקולה תעלי על חטאתו אשר חטא, יעני אן אד'א כאן ד'נבה מכ'תץ בה וחדה חיניד' יביא קרבן בפני עצמו, אמא אד'א שארך אלצבור פלא. ותעלמנא עבודה זרה משאר מצוות לאנה קאל פי שאר מצוות

 

 

 

 

15. לפנינו במשנה ד, ובמשנה ה.

16. ויקרא טז, יא.

17. ויקרא ד, ג.

18. ז, א: "לא אם אמרת בנשיא שכן מתכפר לו עם הציבור ביום הכפורים, תאמר במשיח

פרק ב משנה ג

 

 

(ג) אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה, וכן המשיח, ולא בעבודה זרה אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה.

 

 

 

"ונעלם דבר מעיני הקהל"19, ואמר בעבודה זרה: "והיה אם מעיני העדה"20, כמו ששם באומרו "מעיני" דבר ולא כל הגוף21, כן גם באומרו בעבודה זרה "מעיני" דבר ולא כל הגוף22. ואין אנו צריכים לבאר שבכל מקום שאנו אומרים 'שאר מצוות' או 'כל המצוות' בזה הענין בכל מקום שהוא מופיע, אמנם נרצה בו השלושים ואחת מצוות לא תעשה אשר חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת.

 

(ג) כבר קדם שכהן משיח לעצמו כבית דין לציבור, ושעבודה זרה כשאר מצוות. ו'שגגת המעשה' הוא שיסמך על זאת ההוראה ויעשה על פיה, ויהיה שוגג על פי ההוראה, כמו שביארנו.

ונעלם דבר מעיני הקהל, וקאל פי עבודה זרה והיה אם מעיני העדה, כמא אן הנאך פי קולה מעיני דבר ולא כל הגוף כד'לך איצ'א פי קולה פי עבודה זרה מעיני דבר ולא כל הגוף. ולא נחתאג' אן נבין אן חית' מא קלנא שאר מצוות, או כל המצוות, פי הד'א אלגרץ' חית' מא ג'א אנא אנמא נריד בה אלאחדי ואלת'לאת'ין מצות לא תעשה אלתי חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת.

[ג] קד תקדם אן כהן משיח לעצמו כבית דין לצבור, ואן עבודה זרה כשאר מצוות. ושגגת המעשה, הו אן יעתמד עלי ד'לך אלפתוי ויעמל עליה פיכון שוגג על פי ההוראה כמא בינא.

 

 

 

 

שאין מתכפר לו עם הציבור ביום הכיפורים. הואיל ואין מתכפר לו עם הציבור ביום הכפורים, יכול יביא פר לעצמו? ת"ל: 'על חטאתו אשר חטא'. הא כיצד? חטא בפני עצמו מביא בפני עצמו, חטא עם הציבור מתכפר לו עם הציבור".

19. ויקרא ד, יג.

20. במדבר טו, כד.

21. פרק א, משנה ג.

22. ז, ב: "מנלן? דתנו רבנן: לפי שיצא עבודת כוכבים לדון בעצמה יכול יהו חייבין על עקירת מצוה כולה? נאמר כאן 'מעיני' ונאמר להלן 'מעיני', ומה להלן 'דבר' ולא כל הגוף אף כאן נמי 'דבר' ולא כל הגוף".

 

 

 

פרק ב משנה ד

 

 

(ד) אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, וכן המשיח, ולא בעבודה זרה אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

 

 

 

(ד) כבר ביארנו23 שאמרו בפרשת שלח לך: "וכי תשגו ולא תעשו" וכו'24 שהוא מדבר בשגגת עבודה זרה. ואמר לפניג זה: "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה"25, הוקש כל עושה בשגגה לשגגת עבודה זרה, מה עבודה זרה דבר שחייבין על זדונו כרת, ומצאנו הכתוב חייב בשגגתו חטאת, ואז חייב בית דין אם הורו בו קרבן חטאת, אף כל עושה בשגגה עד שישגה בדבר שחייבין על זדונו כרת, ואז יתחייב על שגגתו חטאת26, ואם זה הדבר יתחייב היחיד על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אז יתחייבו בית דין אם הורו בו, או המשיח, קרבן חטאת27. ויתחייב מאומרנו, שכל שחייבין על זדונו כרת יתחייב היחיד על שגגתו חטאת,

[ד] קדג בינא אן קולה פי פרשת שלח לך וכי תשגו ולא תעשו וכו' אנה בשגגת עבודה זרה יתכלם. וקאל קבלד ד'לך תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אש' תע' ביד רמה, הוקש כל עושה בשגגה לשגגת עבודה זרה, מה עבודה זרה דבר שחייבין על זדונו כרת ווג'דנא אלנץ לזם פי שגגתו חטאת וחיניד' לזם בית דין אד'א הורו בה קרבן חטאת, אף כל עושה בשגגה עד שישגה בדבר שחייבין על זדונו כרת וחיניד' ילזם על שגגתו חטאת, פאד'א כאן ד'לך אלשי ילזם אליחיד על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת חיניד' ילזם בית דין אד'א הורו בו או אלמשיח קרבן חטאת. פילזם מן קולנא אן כל שחייבין על זדונו כרת ילזם אליחיד על שגגתו חטאת

 

ג. זוהי פליטת קולמוס, וצ"ל: אחרי.

 

 

ג. בכה"י ניכר שכל השורה נכתבה על המחק, ונראה שהיתה שם איזו טעות טכנית בהעתקה שתוקנה.

ד. זוהי פליטת קולמוס, וצ"ל: בעד, וכ"ה במהד' הרב קאפח.

 

 

23.         בהקדמת רבנו למסכת.

24.         במדבר טו, כב.

25.         במדבר טו, כט-ל.

26. ח, א: "מדמתני ליה ריב"ל לבריה, 'תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה' וגו' - הוקשה כל התורה כולה לעבודת כוכבים, מה עבודת כוכבים שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת".

27. ח, א, עיין שם מחלוקת רבי וחכמים מה מקור הלימוד.

 

 

 

פרק ב משנה ד

 

 

 

ויתחייבו בית דין והמשיח על הוראה בו לפי התנאים הקודמים קרבן, זולת חמישהד דברים, והם: פסח ומילה ומגדף ומטמא מקדש וקדשיו. לפי שהפסח והמילה, עם היות שניהם בכרת, "כי קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא"28, אבל אין חייבין על שגגתן חטאת, לפי ששניהם מצות עשה, ומצאנו שהכתוב לא חייב קרבן חטאת אלא על מצות לא תעשה, והוא אומרו: "אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה"29. וכן המגדף לא יתחייב בשגגתו חטאת לאומרו: "לעושה בשגגה"30, יצא מגדף שאין בו מעשה31. וכן מטמא מקדש וקדשיו אינו נכנס באומרו "אחת מכל מצוות ה'", לפי שמבואר בכתוב32 הקרבן המחויב לו, שהוא בעולה ויורד. וידוע ששלושים ושש כרתות בתורה, כמו שביאר מניינן בראש מסכת כרתות, והן כולן מפורשות בכתוב, ונשארו לנו מן הכרתות אחתה ושלושים,

וילזם בית דין והמשיח על הוראה בו עלי אלשרוט אלמתקדמה קרבן, גיר כ'מסהה אשיא והי פסח ומילה ומגדף ומטמא מקדש וקדשיו, לאן אלפסח ואלמילה מע כונהמא בכרת כי קרבן ייי לא הק' במ' חט' יש' לכנה ליס ילזם על שגגתן חטאת לאנהמא מצות עשה, ווג'דנא אלנץ אנמא לזם קרבן חטאת עלי מצות לא תעשה והו קולה אחת מכל מצות ייי אש' לא תעש'. וכד'לך אלמגדף ליס ילזם פי שגגתו חטאת לקולה לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה. וכד'לך מטמא מקדש וקדשיו ליס הו דאכ'ל פי קולה אחת מכל מצוות ייי לאנה בין אלקרבן אללאזם לה פי אלנץ אנה בעולה ויורד. ומעלום אן שלשים ושש כרתות בתורה כמא באן עדדהא פי אול מסכת כרתות, והי כלהא נץ, פבקי לנא מן אלכרתות אחדו ות'לאת'ין,

 

ד. בתחילה היה כתוב בכה"י: ארבעה, ותוקן.

ה. בתחילה היה כתוב בכה"י: שתים, ותוקן.

 

ה. בתחילה היה כתוב בכה"י: ארבעה, ותוקן.

ו. בתחילה היה כתוב בכה"י: את'נין, ותוקן.

 

 

28. במדבר ט, יג.

29. ויקרא ד, יג, ובספרא (שם, פרשה א): "אוציא את המצות שאין חייבין עליהם כרת ולא אוציא את הפסח ואת המילה שחייבין עליהן כרת, ת"ל: 'אשר לא תעשינה'".

30.  במדבר טו, כט.

31.  כריתות פרק א משנה ב: "על אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהן אשם תלוי חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד... וחכמים אומרים: אף המגדף שנאמר: 'תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה' יצא מגדף שאין בו מעשה".

32. ויקרא ה.

פרק ב משנה ה

 

 

(ה) אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, ואין מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש. אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ומביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה. ואי זו היא מצות עשה שבנדה, פרוש מן הנדה. מצוה בלא תעשה, אל תבוא על הנדה.

 

 

 

ואלה האחתו ושלושים הן אשר יתחייב בשגגתן חטאת קבועה, לפי זאת החלוקה אשר התבארה בזו המסכתא. וכבר התברר שהיחיד לא יביא חטאת קבועה אלא על אחת מאלה, בין שהיה אותו היחיד הדיוט או כהן גדול או נשיא. אבל שגגת ציבור, שהיא לא תהיה בשאר מצוות גם כן, אלא באחת מאלה, הרי למדנוהו משגגתם בעבודה זרה, כמו שביארנו באומרם33: אתיא מעיני מעיני.

(ה) העיקר אצלנו שכל שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי34, ולמדנו זאת מאומרו יתעלה: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם"35, וכבר ביארנו בהלכה אשר לפני זו שהמצוות שנרמז אליהן כאן

ותלך אלאחדז ות'לאת'ין הי אלתי ילזם פי שגגתן חטאת קבועה עלי הד'ה אלתקאסם אלתי תבינת פי הד'ה אלמסכתא. פקד צח אן אליחיד לא יביא חטאת קבועה אלא עלי אחדי הד'ה סוי כאן ד'לך אליחיד הדיוט או כהן גדול או נשיא, אמא שגגת צבור אנהא לא תכון בשאר מצוות איצ'א אלא פי אחדי הד'ה פתעלמנאה מן שגגתם בעבודה זרה כמא בינא פי קולהם אתיא מעיני מעיני.

[ה] אלאצל ענדנא אנה כל שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי, ואסתדללנא עלי ד'לך מן קולה תעלי ואם נפש אחת תח' בשג' מע' האר' בעשו' אחת ממצ' ייי אש' לא תעש' ואשם. וקד בינא פי אלהלכה אלתי קבל הד'ה אן אלמצוות אלמשאר אליהא הנא

 

ו. בתחילה היה כתוב בכה"י: השתים, ותוקן.

 

ז. בתחילה היה כתוב בכה"י: אלאת'נין, ותוקן.

 

 

33. בפירוש משנה ב.

34. כריתות פרק ו משנה ג: "וחכמים אומרים: אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת".

35. ויקרא ד, כז.

 

פרק ב משנה ה

 

 

 

הן שחייבין על זדונן כרת וחייבין על שגגתן חטאת קבועה. ואמר באשם תלוי: "ואם נפש אחת תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם"36, וזה הוא אשם תלוי. אמרו37: דנין ואשם וממצוות ה' אשר לא תעשינה מואשם ומצוות ה' אשר לא תעשינה. אבל הדברים אשר חייבין עליהן קרבן עולה ויורד, לא יתחייב על לא הודע שלהן אשם תלוי, לפי שאותם הדברים אשר פירש הכתוב בהם קרבן עולה ויורד לא נאמר בהם ואשם ומצוות ה' אשר לא תעשינה. והדברים אשר פירש בהם קרבן עולה ויורד ולא חייב בהם חטאת קבועה הם: שמיעת הקול וביטוי שפתיים וטומאת מקדש וקדשיו, והוא אומרו: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה", עד סוף הפרשה38. ובגלל אלה העיקרים לא יתחייב אשם תלוי בלא הודע של מקדש וקדשיו, ולא יתחייב בית דין פר העלם אם הורו ושגגו בטומאת מקדש וקדשיו,

הי שחייבין על זדונן כרת וחייבין על שגגתן חטאת קבועה. וקאל פי אשם תלוי ואם נפש אח' תח' ועש' אח' מכ' מצו' ייי אש' לא תעש' ולא ידע ואשם, והד'א הו אשם תלוי. קאלוא דנין ואשם וממצוות ייי אש' לא תעש' מואשם ומצות ייי אש' לא תעש'. אמא אלאשיא אלתי חייבין עליהן קרבן עולה ויורד פלא ילזם על לא הודע שלהן אשם תלוי, לאן תלך אלאשיא אלתי נץ אלכתאב פיהא בקרבן עולה ויורד לם יקל פיהא ואשם ומצות ייי אשר לא תעשנה. ואלאשיא אלתי נץ פיהא בקרבן עולה ויורד ולם ילזם פיהא חטאת קבועה הי שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו והו קולה ונפש כי תחטא ושמע' קו' אל' אלי אכ'ר אלפרשה, פמן אג'ל הד'ה אלאצול לא ילזם אשם תלוי פי לא הודע שלמקדש וקדשיו, ולא ילזם בית דין פר העלם אד'א הורו וגלטוא פי טומאת מקדש וקדשיו

 

 

 

 

36. ויקרא ה, יז ושם: "ואם נפש כי תחטא וכו'".

37. כריתות כה, ב: "אמר רבא מאי טעמא דרבנן?... ילפי 'מצות' 'מצות' מחטאת חלב, מה להלן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אף כאן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת". אבל רבנו הוסיף: "דנין: 'ואשם' ו'ממצוות ה' אשר לא תעשינה'". ואמנם הלימוד שמציין רבנו מופיע בגמרא הוריות ח, ב אבל לעניין אחר. לגבי הדין שאשם תלוי אינו בא אלא על ספק חטאת קבועה: "אמר רב נחמן בר יצחק: דנין 'ואם' ו'ממצות ה' אשר לא תיעשנה', מ'ואשם' ו'ממצות ה' אשר לא תיעשנה'" ועיין גם בתורת כוהנים דבורא דחובה פרשה יב.

38. ויקרא ה, א-יג (ובהערות הרב קאפח כאן טעות הדפוס).

 

פרק ב משנה ה

 

 

 

לפי שהם הורו בדבר שחייבין על זדונו כרת אבל אין חייבין על שגגתו חטאת, רצוני לומר חטאת קבועה כמו שאר מצוות, כמו שנתבאר למעלה, אלא יתחייב בשגגתו קרבן עולה ויורד. ועשה שבמקדש הוא שיטמא בתוך המקדש, שנצווהו לצאת, וציווּיֶנו לו לצאת היא מצות עשה שיצא, אבל הוא חייב לצאת בדרך קצרה, כמו שהתבאר בשני משבועות39, ואם יצא בארוכה, אשר תאריך עמידתו במקדש, הרי הוא חייב כרת. ולא תעשה שבמקדש הוא שלא ייכנס למקדש והוא טמא, ואם נכנס חייב כרת. וכן לא תעשה שבנידה הוא שלא יבוא על הנידה, ועשה שבנידה הוא שאם תטמא בנידה והוא בעת הביאה, נצווהו בפרישה ממנה, כמו שציוינו זה ביציאה מן המקדש40, וזו היא מצות עשה, אומרנו לו: פרוש ממנה. אבל יחויב עוד בזה מה שאומר, וזה, שהואז אם יפרוש ממנה כאשר פירשהח נידה מיד והוא בקישויו, הרי הוא חייב כרת אם היה מזיד או חטאת אם היה שוגג,

לאנהם הורו בדבר שחייבין על זדונו כרת לכן אין חייבין על שגגתו חטאת אעני חטאת קבועה מת'ל שאר מצוות כמא תבין פוק, ואנמא ילזם פי שגגתו קרבן עולה ויורד. ועשה שבמקדש הו אן ינתג'ס דאכ'ל אלמקדש אלד'י נאמרה באלכ'רוג', פאמרנא לה באלכ'רוג' הי מצות עשה ליכ'רג, ולכן ילזמה אן יכ'רג' בדרך קצרה כמא תבין פי ת'אני שבועות, פאן כ'רג' בארוכה אלד'י יטול מקאמה במקדש פהו חייב כרת. ולא תעשה שבמקדש הו אן לא ידכ'ל אלמקדש והו טמא, פאן דכ'ל לזמה אלכרת. וכד'לך לא תעשה שבנדה הו אן לא ינכח אלנדה, ועשה שבנדה הו אן תטמא בנדה והו מנאשב ללג'מאע פנאמרה באלאנסלאך' ענהא כמת'ל מא אמרנא ד'לך באלכ'רוג' מן אלמקדש והד'ה הי מצות עשה קולנא לה אנסלך' ענהא, לכן ילזמה איצ'א פי ד'לך מא אקול, וד'לך אנהח אן אנעזל ענהא מתי מא פרשהט נדה עלי אלאת'ר והו מנעט' פהו חייב כרת אן כאן מזיד או חטאת אן כאן שוגג,

 

ז. מלה זו נוספה בין השיטין.

ח. נראה שמנוקד בכה"י בשין שמאלית.

 

ח. מלה זו נוספה בין השיטין.

ט. נראה בכה"י שיש על הש' נקודה שמאלית.

 

 

39. משנה ג, ופירוש רבנו שם.

40. רבנו מסביר בזה את הקשר בין נטמא במקדש לבין בועל הנדה, שבשניהם המצוה היא לפרוש (אלא שבמקדש המצוה לפרוש מיד, ובנדה אחר שהייה), ובשניהם העשה בא מחמת הלאו, ועיין במאירי כאן. ובחידושי הרמב"ן (שבועות יז, ב) מפרש שהתנא שנה את שניהם יחד מטעם אחר, משום שבשניהם יש עשה המצורף ללא תעשה.

 

פרק ב משנה ה

 

 

 

מפני שהנייה לו ביציאתו כביאתו41, וכאילו הוא בעל נידה. אלא חייב הוא להישאר במצבו, ולהפסיק תנועת התשמיש, ונועץ צפרניו בקרקע עד שימות האבר42, ואם הוציא זרע אין להשגיח בכך, לפי שהוצאת הזרע בקביעת הגדריםט בעריות אינו מוסיף איסור ואינו ממעטו, כמו שביארנו בשביעי מסנהדרין43, וכאשר יסור קישויו אז יפרוש ממנה, ואז נאמר לו פרוש. ומבואר הוא שזה עשה שבמקדש ועשה שבנידה אין הוא מצות עשה גרידהי, אלא הוא ציווי המחויב מצד האזהרה44, כמו שנאמר לאשר עליו בגד שעטנז:

לאן הנייה לו ביציאתו כביאתו וכאנה נכח נדה, ואנמא ילזמה אן יבקי עלי חאלה ויעטל חרכה אלג'מאע ונועץ צפרניו בקרקע עד שימות האבר, ואן אמני פלא יבאלי, לאן אלאמני פי אקאמה אלחדוד פי אלעריות לא יזיד חרמאן ולא ינקצה כמא בינא פי סאבע סנהדרין, פאד'א זאל אנעאט'ה חיניד' ינסלך' ענהא וחיניד' נקול לה פרוש. ובין הו אן הד'א עשה שבמקדש ועשה שבנדה ליס הו מצות עשה גרידה, ואנמא הו אמר וג'ב מן ג'הה אלנהי, כמא נקול ללד'י עליה ת'וב שעטנז

 

ט. אפשר לתרגם: הענשים.

י. כך בכה"י.

 

 

 

41. שם משנה ד: "היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד - חייב, מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו".

42. שבועות יח, א.

43. משנה ד.

44. בתוספתא הוריות (א, י): "אמר רבי שמעון: מפני מה חייבין על מצות עשה שבנידה? מפני שיש בה לא תעשה". ובספרא (דבורא דחובה פרשה א): "או יכול שאני מוציא את מצות עשה שבנדה? ת"ל: 'מכל מצות ה'' - ריבה. מה ראית להוציא את כל המצוות ולהביא מצות עשה שבנידה, אחר שריבה הכתוב ומיעט. מפני מה אני מוציא את כל המצוות, שאין בהן בלא תעשה, ומביא את מצות עשה שבנדה שיש בה בלא תעשה".

רבנו מבאר את הביטוי: "מפני שיש בה לא תעשה", שהעשה הוא מחמת הלאו. וכן כתב הראב"ד בפירושו לספרא: "פירוש מפני שזה עצמו משורש לא תעשה הוא בא", וכן הבין הבאר-שבע את הספרא: "לפי שזה הצווי דנידה סיבתו מצות לא תעשה". וכן פירש החסדי-דוד את התוספתא: "מפני שיש בה לא תעשה, כלומר שהעשה עצמו לא תעשה הוא...", וכן כתבו התוספות בשבועות (יז, ב ד"ה: 'אבל'): "עשה דנידה, לא תעביד הוא". אבל הרמב"ן בחידושיו למסכת שבועות (יז, ב) כתב באופן אחר: "אבל חייבין על עשה שבנדה כגון בפרישה דאיכא עשה ד'ותהי נדתה עליו', וחיוביה משום דמצטרף לא תעשה עמו, ד'לא תקרב', לא תפרוש נמי הוא". וכן פירש שם הריטב"א בחידושיו והאריך בזה. ועיין בשיטה-מקובצת שם.

פרק ב משנה ה

 

 

 

פשוט בגד זה45, שזה ציווי שסיבתו האזהרה. ואין ספק שנידה בכרת ושגגתה בחטאת קבועה, ולפיכך חייבין אם הורו על עשה ועל לא תעשה שבה בשגגה. אמנם הוראתם בלא תעשה שבה, הרי זה מבואר46, כגון מה שזכרנו בפרק הראשון, לפי שהנידה והזבה גמורה ושומרת יום כנגד יום אשר תיקרא זבה קטנה והיולדת - ביאת כולן שווה באיסור, ומשום נידה יחויב הכרת על ביאת כל אחת מהן, ואמנם נחלקו דיניהן בטומאה ובטהרה בלבד. ואמנם הוראתם בעשה שבה, הרי זה כגון שיאמרו שהוא חייב לפרוש קודם שימות האבר, ויתירו זה, הרי הם חייבין פר העלם אם שלמו התנאים, לפי שהם הורו בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

ג'רד הד'א אלת'וב, פאן הד'א אמר סבבה אלנהי. ולא שך אן נדה בכרת ושגגתה בחטאת קבועה, פלד'לך חייבין אד'א הורו על עשה ועל לא תעשה שבה בשגגה. אמא הוראתם בלא תעשה שבה פבין מת'למא ד'כרנא פי אלפרק אלאול לאן אלנדה ואלזבה גמורה ושומרת יום כנגד יום אלתי תתסמי זבה קטנה ואליולדת נכאח אלכל סוי פי אלחרמאן, ומשום נדה ילזם אלכרת עלי נכאח כל ואחדה מנהן, ואנמא אכ'תלפת אחכאמהן פי אלטומאה ואלטהרה פקט. ואנמא הוראתם בעשה שבה פמת'ל אן יקולוא אנה ילזמה אן יפרוש קודם שימות האבר ויביחון ד'לך , פאנהם חייבין פר העלם אד'א כמלת אלשרוט לכונהם הורו בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

 

 

 

 

45. ברור מדברי רבנו ומהשוואתו לפשיטת בגד שעטנז, שבנידה אין מצות עשה נפרדת ומה שנקרא כאן 'מצות עשה' הכוונה לציווי לפרוש הנובע מן הלאו, ואכן, בספר המצוות ובהלכות איסורי ביאה רבנו אינו מונה מצות עשה זו. אבל הר"י מיגש בשבועות (יח, ב) לומד את דברי חזקיה שם, שיש מצות עשה לפרוש: "ונקרא מצוות עשה לפי שאומרים לו שהה, ואל תצא לאלתר... ונלמד מן הפסוק: 'ותהי נדתה עליו' - כלומר, כשאומרת לו נטמאתי, ושהה כמות שהוא, נמצאת נידתה שוהה עליו".

וכן כתב הרמב"ן שם שיש עשה של 'ותהי נדתה עליו', ועיין במאירי כאן הלומד את העשה מהפסוק: "'והזרתם את בני ישראל', אזהרה לפרישה סמוך לויסתה שלא תהא רואה והוא משמש". וכן כתבו עוד ראשונים.

46. מפורש בדברי רבנו שהביטוי במשנה: "על עשה ועל לא תעשה שבנדה" כולל שני דינים נפרדים. האחד: שאם נטמא בנדה בעת שהוא בא עליה, שנצטוה לפרוש באופן מסוים, ושגו והורו לו לפרוש מיד. והאופן השני: שאסור לבוא על נדה, וזבה גמורה, ושומרת יום כנגד יום, והם הורו שמותר (ובאופן שלא עקרו את כל הגוף, וכמ"ש בפרק א), וכן מוכיחה המלה "על" שמפסקת.

פרק ב משנה ה

 

 

 

אבל אם אמרו שהטמא מותר לו להיכנס למקום פלוני מהעזרה, וזו הוראה בלא תעשה שבמקדש, או אמרו שמי שנטמא בעזרה מותר לו לצאת בדרך ארוכה, ואינו צריך לכוון לדרך קצרה, וזו הוראה בעשה שבמקדש - לא יתחייבו בזה פר העלם, אף על פי שהם התירו דבר שחייבין על זדונו כרת, הואיל ואין חייבין על שגגתו חטאת קבועה. וקנה אלה העיקרים כולם, שהם גדולי התועלת בזאת המסכתא, ובכל מה שיבוא אחרי זה בקדשים.

אמא אד'א קאלוא אן אלטמא יג'וז לה אן ידכ'ל אלמוצ'ע אלפלאני מן אלעזרה והד'ה הוראה בלא תעשה שבמקדש, או קאלוא אן מן אנתג'ס בעזרה יג'וז לה אן יכ'רג' בדרך ארוכה ולא ילזמה אן יקצד דרך קצרה והד'ה הוראה בעשה שבמקדש, פלא ילזמהם פי ד'לך פר העלם ועלי אנהם אבאחוא דבר שחייבין על זדונו כרת אד' ואין חייבין על שגגתו חטאת קבועה. פחצל הד'ה אלאצול כלהא אנהא עט'ימה' אלפאידה פי הד'ה אלמסכתא ופי כל מא יאתי בעד ד'לך פי קדשים.

 

 

 

 

וכן פירש רבנו ברוך (י, ב): "פרוש מן הנדה, פירוש כשנודע לו בפנים, איזו היא מצות לא תעשה, אל תבוא אל הנדה, פירוש כשידע קודם ביאתו".

וכן פירש הרמב"ן בחידושיו לשבועות (יז, ב) "מדקתני הכי, ולא קתני: 'על עשה ולא תעשה', משמע דכל חד וחד איתיה בפני עצמו".

אבל הריטב"א שם בפירוש ראשון למד שזהו משפט אחד שהחלק השני שבו הוא נימוק לחלק הראשון: "הכי קאמר: וחייבין על עשה שבנדה לפי שיש עמו לא תעשה ואשמעינן היא גופא אגב אורחא דמשום עשה לחודיה לא הוי חיובא" (ועיין בהערות המהדיר שם, הוצאת מוסד הרב קוק, שהביא מקורות רבים ולא הזכיר את דברי רבנו כאן בפיהמ"ש), וכן משמע בר"י מיגש שם, שכתב לפרש את הלאו שבמשנתנו בפרישה עצמה: "דהא קיי"ל דהפרישה נמי אית בה לא תעשה כדקתני בהדיא במתניתין דהוריות: 'אבל חייבים על עשה ועל לא תעשה שבנידה' וכן פירש שם את דברי רב פפא: "אמר רב פפא: 'לא תקרב', לא תפרוש הוא, שנאמר: 'האומרים קרב אליך לא תגע בי כי קדשתיך', כלומר, זה שאמר הכתוב: 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב', הכי (צ"ל: קאמר): לא תקרב אליך, שנמצא פירושו ואל אשה כשתבוא אליך כשהיא טהורה, ותאמר לך אח"כ שהיא טמאה, לא תקרב אליך ותפרוש ממנה לאלתר, אלא שהה עד שימות האבר ואח"כ תקרב אתה לעצמך ותפרוש ממנה", נמצא שפירש שבשהייה עצמה יש מצות עשה ומצות לא תעשה, ועליהם דברה המשנה בהוריות, ושלא כפירוש הרמב"ם לא לגבי העשה ולא לגבי הלאו.

 ובשער-יוסף (ח, א) הקשה על פירוש רבנו ועל פירוש הרמב"ן, שלדבריהם אחר שאמרה המשנה שחייבים על עשה שבנדה, מה חידוש יש שחייבים על לא תעשה רגיל שבנדה, ואכן רבנו שם לבו לכך והדגיש כאן שזה מבואר.

 

פרק ב משנה ו

 

 

(ו) אין חייבין על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו. והנשיא כיוצא בהן, דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבה אומר הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול, שהמלך לא דן ולא דנין אותו.

 

 

 

(ו) אומר שבית דין וכהן משיח47 אינן חייבין אם הורו48 בדבר מאלה, וכבר קדמה סיבת זה49. ור' יוסי הגלילי אומר שהנשיא פטור גם כן באלה הדברים, ולא יתחייב קרבן על דבר מהם לעולם, ואפילו שגג בהם בלא הוראה, וכן כהן גדול לשיטת ר' יוסי גם כן פטור מן הקרבן על אלה החטאים ביחוד אם שגג בהם, למאמר ה' באלה החטאים: "ואם לא תגיע ידו"50, "ואם לא תשיג ידו"51, מי שבאין לידי עניות, יצאו כהן גדול ונשיא שאין באין לידי עניות,

[ו] יקול אן בית דין וכהן משיח אינן חייבין אד'א הורו פי שי מן הד'ה, וקד תקדמת עלה ד'לך. ור' יוסי הגלילי יקול אן אלנשיא פטור איצ'א פי הד'ה אלאשיא ולא ילזמה עלי שי מנהא קרבן אבדא ולו שגג פיהא דון הוראה, וכד'לך כהן גדול ענד ר' יוסי איצ'א פטור עלי הד'ה אלד'נוב כאצ'ה מן הקרבן אמא שגג פיהא לקול אללה פי הד'ה אלד'נוב ואם לא תגיע ידו ואם לא תשיג ידו, מי שבאין לידי עניות, יצאו כהן גדול ונשיא שאין באין לידי עניות

 

 

 

 

47. פירש רבנו שהביטוי: "שאין חייבין", המופיע במשנה מתייחס גם לבית-דין וגם לכהן משיח כמו במשניות הקודמות וכהמשך למשנה ב. וזאת למרות שבמשניות הקודמות כתוב: "וכן המשיח", וכאן לא כתוב. ועיין בשער-יוסף שהקשה, מדוע לא פירש רבנו שמשנתנו עוסקת רק בבית-דין שהרי לא כתוב בה: "וכן המשיח" (ואז לא היתה קשה קושית רבנו בביאורו למשנה ח, שמשנתנו סותרת למשנה ח ששם מפורש שמשיח חייב על שמיעת הקול ובטוי שפתיים וטומאת מקדש וקדשיו), ועיין גם בתוספות יום-טוב, ובבאר-שבע (ח, ב ד"ה: "אין חייבין"), כיצד דייקו את לשון המשניות.

48. רבנו מדגיש שהרישא של המשנה עוסקת בשגגת הוראה ועל כך אין כהן משיח חייב. וכן פירש רבנו בביאורו למשנה ח את משנתנו. אבל בשגגה שאינה בהוראה המשיח חייב, וכמו שסתמה משנה ח. ודברי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא לגבי נשיא, אינם עוסקים בשגגת הוראה אלא בחטא רגיל, וכמו שמוכח מהטעם המוזכר במשנה. וכן הדגיש רבנו: "ורבי יוסי הגלילי אומר, שהנשיא פטור גם כן באלה הדברים ולא יתחייב קרבן על שום דבר מהם לעולם ואפילו שגג בהם בלי הוראה".

49. בביאורו למשנה ד ולמשנה ה.

50. ויקרא ה, ז.

51. שם ה, יא.

פרק ב משנה ו

 

 

 

הואיל ומתנאי שניהם העושר52. ור' עקיבה אומר נשיא חייב, למאמר ה' בו: "וכפר עליו הכהן מחטאתו"53, ואמר גם כן בסוף זאת הפרשה אשר חייב בה קרבן על שמיעת הקול וביטוי שפתים וטומאת מקדש54: "וכפר עליו הכהן מחטאתו"55. אמנם כהן גדול לא יתחייב באלה הקרבנות לדעת ר' עקיבה, לאומרו56: "זה קרבן אהרן" וכו', ובאה הקבלה57: זו באה חובה, רוצה לומר חביתי כהן גדול, ואין אחרת באה חובה, ומצאנו שחייב באלה החטאים אם לא תשיג ידו עשירית האיפה סולת, וכהן גדול כבר נמנע ממנו שיקריב מנחה חובה זולת החביתין, והיות שנמנע ממנו עשירית האיפה נמנע גם כן שתי תורים וכשבה או שעירה, לאומרו בסוף הפרשה: "מאחת מאלה"58,

לאן מן שרוטהמא אלגנא. ור' עקיבה יקול נשיא חייב לקול אללה פיה וכפר עליו הכהן מחטאתו, וקאל איצ'א פי אכ'ר הד'ה אלפרשה אלתי ילזם פיהא קרבן על שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וכפר עליו הכהן מחטאתו. אמא כהן גדול פלא תלזמה הד'ה אלקראבן ענד ר' עקיבה לקולה זה קרבן אהרן וכו', וג'א אלנקל זו באה חובה יעני חביתי כהן גדול ואין אחרת באה חובה. ווג'דנאה לזם פי הד'ה אלד'נוב אם לא תשיג ידו עשירית האפה סלת, וכהן גדול קד אמתנע עליה אן יקרב מנחה חובה גיר אלחבתין, ומן חית' אמתנע עליה אלעשירית איפה אמתנע איצ'א שתי תורים וכשבה או שעירה לקולה פי אכ'ר אלפרשה מאחת מאלה,

 

 

 

 

52. ח, ב: "דתניא היה רבי ירמיה אומר: נאמר: 'לא תגיע ידו', ונאמר: 'לא תשיג ידו' - מי שבא לידי עניות ועשירות, יצא נשיא ומשיח שאין באין לידי עניות. נשיא דכתיב: 'ועשה אחת מכל מצות ה' אלוקיו' - מי שאין על גביו אלא ה' אלוקיו. משיח דכתיב: 'והכהן הגדול מאחיו' - שהוא גדול מאחיו בנוי בכח בחכמה ובעושר".

53. ויקרא ד, כו.

54. ויקרא ה, יג. ושם: "וכפר עליו הכהן על חטאתו".

55. לא מצאתי מקור לטעם זה של רבנו לדברי ר"ע שהוא מעין גזירה שווה, ולא ראיתי מי שנתן טעם לר"ע או מי שעמד על דברי רבנו אלה (מלבד רע"ב שהעתיקם), ועיין במלאכת-שלמה.

56. ויקרא ו, יג.

57. ט, א: "דתניא: ר"ע אומר: משיח פטור מכולן. אמר רבא: מאי טעמא דר"ע? אמר קרא: 'זה קרבן אהרן ובניו' - זו באה חובה לו ואין אחרת באה חובה לו" (ובירושלמי ב, ז, מימרא זו מובאת על ידי ר' יוסי בשם רבי יוחנן).

58. ויקרא ה, יג.

פרק ב משנה ו

 

 

 

כל שאין מתכפר באחת אין מתכפר באלה59, רוצה לומר שלא יחויב זה הקרבן אלא למי שנכון בו שיקריב איזה אחד שמתאים מן השלושה מינים, בהמה או עוף או מנחה, לפי יכולת מצבו. ואין הלכה כר' יוסי, ולא כר' עקיבה60, אלא כהן גדול ונשיא יתחייבו שניהם קרבן עולה ויורד על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתיים ועל טומאת מקדש וקדשיו, כמו שיתבאר אחרי זה.

כל שאין מתכפר באחת אין מתכפר באלה, יעני אנה לא ילזם הד'א אלקרבן אלא למן יצח פיה אן יקרב אי ואחד אתפק מן אלת'לת'ה אנואע בהמה או עוף או מנחה עלי קדר אלחאל. ואין הלכה כר' יוסי, ולא כר' עקיבה, אלא כהן גדול ונשיא ילזמהמא קרבן עולה ויורד על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו כמא יבין בעד הד'א.

 

 

 

 

59. ט, א : "המתכפר באחת מתכפר בכולן, ושאין מתכפר באחת אין מתכפר בכולן".

60. וכן פסק בהלכות שגגות (פרק י הלכה ז). ופסק כן מפני שכך סתם משנה ח (כסף-משנה), וכביאורו למשניות הללו. ואף שבמסכת פרה (יב, ד) שנינו: "שאין כהן גדול חייב על ביאת מקדש", פירש רבנו שם: "וזהו דעת רבי שמעון ואינה הלכה, כמ"ש בשני דהוריות", ואף שגם זו סתם משנה, העדיף רבנו סתם משנה בהוריות, "דמשנה בדוכתא עדיפא" (חזון-איש הוריות טו, יד), והראב"ד בהשגותיו חלק על רבנו וכתב שאין המלך חייב בשמיעת הקול, ולא המשיח בטומאת מקדש וקדשיו.

ורבים הקשו על פסק רבנו שנשיא חייב בשמיעת הקול, שהרי טעמו של ר"ע הוא שהמלך לא דן ולא דנין אותו (וכוונת משנתנו להמשך המשנה בסנהדרין (פ"ב, משנה ב): "לא מעיד ולא מעידין אותו"), ורבנו בהלכות שבועות (י, א) פסק: שאם היה המלך אחד מעדיו, "שאינו ראוי להעיד", וכפרו ונשבעו - פטורין משבועת העדות, שאילו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון. ומדוע כאן לא פסק רבנו כן? (עיין באר-שבע, תוספות יום-טוב ועוד).

ועוד הקשו, שהרי סתם גמרא היא במסכת כריתות (כו, א): "מה לנשיא שכן אינו בשמיעת קול" (באר-שבע).

רבו התירוצים לקושיה זו, ועיקרם:

א) מלכי בית דוד דנים, ודנים אותם, שנאמר: "דינו לבוקר משפט", וכמו שכתב רבנו בהלכות מלכים (ג, ז): "מלכי בית דוד דנים אותם ומעידים עליהם", תירוץ זה כתבו המאירי, הכסף-משנה, והבאר-שבע.

ב) שמן התורה המלך מעיד (שער-יוסף, ועיין ברב קאפח מהדורתו הלכות שגגות), ובמאירי מפורש שלא כתירוץ זה.

ג) שבעניני איסור או לצורך, המלך מעיד (חזון-איש). וכמובן שהכוונה לענין איסור שיש לו השלכה לממונות.

ד) שהשביעו כשהיה הדיוט (ועיין עוד במרומי-שדה ח, א שחילק בין מלך ונשיא).

פרק ב משנה ז-ח

 

 

(ז) כל המצוות שבתורה שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת, היחיד מביא כשבה או שעירה, והנשיא שעיר, ומשיח ובית דין מביאין פר. ובעבודה זרה היחיד והנשיא והמשיח מביאין שעירה, ובית דין פר ושעיר, פר לעולה ושעיר לחטאת.

(ח) אשם  תלוי, היחיד והנשיא חייבין, ומשיח ובית דין פטורין. אשם ודאי, היחיד והנשיא והמשיח חייבין, ובית דין פטורין. על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו, בית דין פטורין, והיחיד והנשיא והמשיח חייבין. אלא שאין כהן גדול חייב על טומאת מקדש וקדשיו, דברי ר' שמעון. ומה הן מביאין, קרבן עולה ויורד. ר' אליעזר אומר הנשיא מביא שעיר.

 

 

 

 

(ז) זה כולו מבואר, והם פסוקי תורה, וכבר קדם ביאורם.

(ח) אומר שהחטאים אשר חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה, אם נסתפק היחיד או הנשיא באחד מהם האם עשאו או לא עשאו, חייב אשם תלוי, כמו שיתבאר בכרתות61. אבל משיח ובית דין לא יתחייבו אשם תלוי לעולם על הספק בהוראה, אלא יתחייבו קרבן חטאת אם יתאמת החטא, כמו שאמר: "ונודעה החטאת" וכו'62,

[ז] הד'א כלה  בין, והי נצוץ תורה, וקד תקדם ביאנהא.

[ח] יקול אן אלד'נוב אלתי חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה אד'א שך אליחיד או אלנשיא פי ואחדה מנהא הל עמלהא או לם יעמלהא לזמה אשם תלוי כמא יבין פי כרתות, אמא משיח ובית דין פלא ילזמהם אשר תלוי אבדא עלי אלשך פיי אלהוראה, ואנמא ילזמהם קרבן חטאת אד'א תחקק אלד'נב כמא קאל ונודעה החטאת וכו',

 

 

י. מלה זו נוספה בין השיטין.

 

 

ה) כשקיבל עליו  שבועה (מאירי).

ו) שאף על פי שאינו חייב להעיד, אם העיד עדותו כשרה, ולכן אם נשבע חייב.

61. כריתות ו, ג. וגמרא שם כה, ב.

62. וכן כתב רבנו בהלכות שגגות פרק יב הלכה ב: "בית-דין שנסתפק להן אם שגגו בהוראה או לא שגגו - אינן חייבין באשם תלוי, שנאמר: 'ונודעה החטאת' עד שתודע ואח"כ יתחייבו בקרבן", וכתב הכסף-משנה שם שמקורו בברייתא (ה, א): "ת"ר: ידעו שהורו וטעו מה הורו, יכול יהו חייבין? ת"ל: 'ונודעה החטאת'".

פרק ב משנה ח

 

 

 

וכבר קדמו עיקרי זה63. ואשם ודאי יחויב על חמישה דברים שאפשר שיעשם היחיד, בין אם היה הדיוט או נשיא או משיח, ואין להוראת בית דין בהם שייכות, ואי אפשר שיחויב אשם על הוראה, כמו שקדם64.

וקד תקדמת אצול ד'לך. ואשם ודאי ילזם עלי כ'מסה אשיא ימכן אן יפעלהא אליחיד סוי כאן הדיוט או נשיא או משיח, וליס להוראת בית דין פיהא מדכ'ל, ולא ימכן אן ילזם אשם עלי הוראה כמא תקדם.

 

 

 

 

והשיגוהו הלחם-משנה והבאר-שבע ועוד, שברייתא זאת עוסקת במקרה שלא ידעו במה הורו כמו שמוכח שם, ופסקה רבנו בפרק יד הלכה ד.

והנה, המקור למיעוט משיח מאשם תלוי מפורש בגמרא (ח, א) שהוא מהפסוק: "על שגגתו אשר שגג" מי שחטאו שוה וכו' (ועיין באר-שבע), והמקור למיעוט ציבור, כתב המיוחס לרש"י שהוא "בכל שכן ד'העלם דבר' כתיב בהו בהדיא", ועוד: שכתוב: 'נפש' ולא ציבור.

 ורבנו ברוך בפירושו (ח, ב) כתב כדעת הרמב"ם: "אם הורו בי"ד ועשו הקהל ונסתפק להם אם הורו אם לאו, והוא הדין אם הורו ונסתפק לקהל אשר עשו אם לאו - לא מייתי קרבן ציבור תלוי דכתיב: 'ונודעה החטאת'". ולגבי כהן משיח כתב בדף ט, א שלמסקנה אין צורך בדרשה: 'אשר שגג', כיון שמשיח כציבור.

וכן כתב המאירי (ה, א): "ומכל מקום בית-דין שהורו ונסתפק להם אם שגגו אם לאו - אינם חייבים כלום, שנאמר: 'ונודעה החטאת'" (וכן כתב בפירוש רע"ב על המשנה, והקשה עליו רעק"א כנ"ל), ועיין בתורה שלמה (ויקרא ד, ד אות קז), שכן פירש הרמב"ן על התורה (ויקרא ד, יד) על הפסוק 'ונודעה החטאת': "ויתכן שיצווה שלא יתחייבו בחטאת הזו אלא בידיעה, לא על הספק כאשם תלוי". ואחר כך הביא את דרשת הברייתא שהבאנו לעיל לגבי "ידעו שהורו ולא ידעו מה הורו".

והחסדי-דוד על התוספתא ביאר את דברי רבנו: הגמרא שאלה על המקור לפטור משיח מאשם תלוי ולא שאלה כן על בית-דין, ומשמע, שהיה פשוט לה מפסוק, שציבור אינו מביא אשם תלוי, והם דברי הרמב"ם, שדין זה הוא המשמעות הפשוטה של הפסוק "ונודעה החטאת" (ואף שהגמרא דָרשה דרַשה אחרת מאותו פסוק, למקרה שלא ידעו מה הורו, זהו מייתור של: "החטאת", ולא מהמשמעות הפשוטה). והפסוק שהגמרא הביאה כמקור לפטור משיח מאשם תלוי, אינו מתאים לפטור ציבור לשיטת הרמב"ם (ושלא כמיוחס לרש"י), שהרי הוא פסק להלכה שהציבור מביא ולא בית-דין, ואם כן חטאתם ושגגתם שווים, ואחרי שיש משמעות פשוטה מן הפסוק לפטור ציבור, אין צריך לפסוק מיוחד לפטור משיח, כיון שיש היקש: 'לאשמת העם', שממנו למדנו שמשיח כציבור. ומה שהגמרא הביאה פסוק לפטור משיח זהו קודם שידענו שמשיח כציבור (וכיוון בזה לדברי רבנו ברוך), ועיין גם בחפץ-ה'.

63. בפירוש רבנו למשנה א ולמשנה ד.

64. משנה ד.

 

פרק ב משנה ח

 

 

 

ואותם האשמות הם, אשם מעילות, אשם גזלות, אשם נזיר, אשם מצורע, אשם שפחה חרופה. ואומרו כאן שהמשיח חייב על שמיעת הקול וביטוי שפתיים וטומאת מקדש וקדשיו, אינו סותר אומרו במה שקדם שמשיח ובית דין אין חייבין על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתיים וכו', לפי ששם אמרנו אינו חייב פר הבא על כל המצוות אם הורה לעצמו בתנאים המוקדמים, לפי שאין אלה מן המצוות אשר בהן אותם הדינים, אבל הוא יתחייב בקרבן הנזכר בהן אם עבר על דבר מהן65. וטעם מאמר ר' שמעון, אומרו יתעלה: "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל"66, מי שחטאו שוה לקהל, יצא זה שאין חטאו שוה לקהל67, לפי שהוא אינו חייב פר על שגגת המעשה בלבד כמו כל הקהל,

ותלך אלאשמות הי אשם מעילות אשם גזלות אשם נזיר אשם מצורע אשם שפחה חרופה. וקולה הנא אן אלמשיח חייב על שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיויא לא ינאקץ' קולה פי מא תקדם ען אלמשיח ובית דין אין חייבין על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים וכו', לאנא הנאך קלנא אינו חייב פר הבא על כל המצוות אד'א הורה לעצמו באלשראיט אלמתקדמה, לאן ליס הד'ה מן אלמצוות אלתי פיהא תלך אלאחכאם, לכנה ילזמה אלקרבן אלמד'כור פיהא אד'א תעדי עלי שי מנהא. ועלה קול ר' שמעון קולה תעלי ואיש אשר יט' ולא יתח' ונכרת' הנפ' ההי' מת' הקהל, מי שחטאו שוה לקהל, יצא זה שאין חטאו שוה לקהל לאנה אינו חייב פר על שגגת המעשה פקט מת'ל ג'מיע אלקהל

 

 

יא. מלה זו נוספה בגיליון.

 

 

65. רבנו מפרש את משנתנו לגבי חטא רגיל בלא הוראה, ודיוקו הוא מהסיפא של המשנה ומהדין שמביאין קרבן עולה ויורד, וברור שאין זה בהוראה (כסף-משנה, הלכות שגגות י, ז), ומפרש את הרישא כסתם משנה, והביטוי: "אלא שאין וכו'" הוא דברי ר"ש, ועיין לחם-משנה, ובחזון-איש הוריות יג.

ואת משנה ו פירש הוא לצדדים: הרישא: "אין חייבין על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתיים ועל טומאת מקדש וקדשיו", היא סתם משנה שנפסקה להלכה, והיא עוסקת ב"הוראה דוקא", וכמו שביאר רבנו שם בפירושו. ואילו המשך דברי המשנה: "והנשיא וכו'", עד סופה, עוסקת בכל שגגה גם בלא הוראה, וכמו שכתב רבנו שם. וכן מוכח מטעמו של ר"ע שם. ובזה מתורצת שאלתו של הרב קאפח בהערותיו למשנתנו (הערה 39 מהדורתו).

66. במדבר יט, כ.

67. ט, ב: "אמר חזקיה מאי טעמא דר"ש? דכתיב: 'ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל', בשקרבנו שווה לקהל, יצא זה שאין קרבנו שוה לקהל...", וביאר רבא: "מי שחטאתו שווה ליחידים, ומאי ניהו? 'קהל'". וביאר רבנו שחטאתו של זה אינה שוה לקהל לפי שאינו חייב
 

פרק ב משנה ח

 

 

 

אלא עד שתהיה שם הוראה בהעלם דבר, כמו שקדם68. ור' אליעזר סובר שנשיא ששגג בטומאת מקדש וקדשיו מביא שעיר, כמו שיביא אם חטא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, כמו שהתבאר, הואיל וטומאת מקדש וקדשיו בכרת69. ואין הלכה כר' אליעזר ולא כר' שמעוןיא.

אלא חתי תכון ת'ם הוראה בהעלם דבר כמא תקדם. ור' אליעזר יעתקד אן נשיא ששגג בטומאת מקדש וקדשיו מביא שעיר כמת'ל מא יביא אד'א חטא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כמא תבין, אד' וטומאת מקדש וקדשיו בכרת. ואין הלכה כר' אליעזר, ולא כר' שמעוןיב.

 

יא. ראה ההערה למקור הערבי.

 

יב. מ'כר' אליעזר' נכתב מאוחר יותר בגיליון בסוף העמוד, אך נראה שאין זה תיקון, אלא כך היה כתוב בראש העמ' הבא, ונחסר ע"י קרע ונכתב מחדש כאן.

 

 

אלא על הוראה, וכן כתב המיוחס לרש"י, ואיני מבין מדוע כתב הרב קאפח כאן (הערה 41): "ושלא כרש"י".

68. משנה א, ועיין שם הערה 7.

69. ט, ב: "א"ר יוחנן... הואיל ונאמר כרת בו כבקבועה".

 


פרק ג משנה א-ב

 

 

פרק שלישי

 

(א) כהן משיח שחטא ואחר כך עבר ממשיחותו, וכן הנשיא שחטא ואחר כך עבר מגדולתו, כהן משיח מביא פר, והנשיא מביא שעיר.

(ב) כהן משיח שעבר ממשיחותו ואחר כך חטא, וכן הנשיא שעבר מגדולתו ואחר כך חטא, כהן משיח מביא פר, ונשיא כהדיוט.

 

 

 

(א) אמר ה' בנשיא: "אשר נשיא יחטא וכו' או הודע וכו' והביא את קרבנו שעיר עזים"1, ואומרו "על חטאתו אשר חטא"2 יורה שהוא יביא חטאתו המחויבת לו כשהוא נשיא אף על פי שעבר בעת ההקרבה, הואיל והיה בשעת החטא נשיא.

(ב) כהן גדול אף על פי שעבר מחמת מום או זקנה3 או כיוצא  בהם הרי הוא נשאר בקדושתו,

[א] קאל אללה פי אלנשיא אשר נשיא יחט' וכו' או הודע וכו' והביא את קרבנו שעיר עזים, וקולה על חטאתו אשר חטא, ידל עלי אנה יביא חטאתו אללאזמה לה והו נשיא ועלי אנה אנעזל וקת אלתקריב, אד' כאן וקת אלכ'טיה נשיא.

[ב] כהן גדול ואן עבר בעיב או כברה או נחוהמא פהו באק בקדושתו,

 

 

 

 

 

1. ויקרא ד, כב-כג.

2. רבנו הביא פסוק זה כמקור גם בהלכות שגגות (טו, ח), וגם הרע"ב הביאו בפירושו. ותמה עליהם התוי"ט: "שזה הכתוב בכהן משיח כתיב, והרי דריש ליה בברייתא בגמרא לענין כהן משיח שעבר דכתיב: 'על חטאתו' (י, א), וכן הוא בתורת-כהנים"! וכתב, שאפשר שכוונתם היתה לפסוק: 'חטאתו אשר חטא' (ויקרא ד, כג) שאכן כתוב בנשיא, וכן הגיה המלאכת-שלמה.

אבל הדרשה שדורש רבנו את הפסוק לא ידעתי מה מקורה. צריך גם לשים לב שהלימוד שהגמרא (י, א) לומדת מן הפסוק: "על חטאתו אשר חטא", לא הובא ברמב"ם, והוא לומד אותו מסברא, עיין לפנינו. ואולי כל זה מעיד על גירסה שונה שהיתה לו, ועיין בספר הורה-גבר (י, א), שפירש את הגמרא שנשיא נלמד ממשיח, וכך מפרש הוא את דברי הרמב"ם המביא את המקור ממשיח כיון שהוא המגלה על דין הנשיא.

3. כן כתב רבנו גםבביאור משנה ד (ושם הוסיף עוד אופן של כהן שעבר), וכן כתב בהלכות שגגות (טו, ז): "מום או זקנה וכיוצא בהן", ועיין בהערות שלפנינו. גם ר"י מלוניל בפירושו למשנה זו כתב: "כלומר שנעשה בעל מום קבוע, שוב אינו ראוי להיות כהן גדול כלל - מביא משיח פר, כמו שהיה ראוי (בשעת) חטאו".

 

פרק ג משנה ב

 

 

 

לפי ששמן המשחה אשר ניתן עליו אין פעלו בטל4, ואין הבדל בינו ובין הכהן גדול המשמש בכל הדברים אלא בשירות בלבד5 ומה שתלוי בו, רצוני לומר פר יום הכיפורים, ועשירית האיפה אשר יקריב בכל יום,

לאן שמן המשחה אלד'י חצל עליה מא יבטל פעלה, ולא פרק בינה ובין אלכהן גדול אלמשמש פי ג'מיע אלאשיא גיר פי אלכ'דמה פקט ומא יתעלק בהא, אעני פר יום הכפורים ועשי' האיפה אלתי יקרב כל יום

 

 

 

 

4. בגמרא (י, א) נלמדים דינים אלו מדרשות פסוקים. כהן משיח מהפסוק: "והקריב על חטאתו" - "מלמד שמביא על חטאתו משעבר", ונשיא מהפסוק: "אשר נשיא יחטא" -"כשהוא נשיא אין, כשהוא הדיוט לא". ורבנו לא כתב מקורות אלו, ולמד הדינים מסברא זו ששמן המשחה לא בטלה פעולתו, ואילו נשיא גדולתו תלויה בקיום מצותו.

 ובירושלמי הוריות (ג, ב): "'כהן משיח שעבר ממשיחותו וכו'. אמר ר' אלעזר: כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו. א"ר מנא כתיב: 'כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה'' - כביכול, מה אני בגדולתי אף אהרון בגדולתו", ואף שהירושלמי עוסק בענין אחר, כתב האדר"ת (הודפסו חידושיו מכת"י בספר אוצר הפירושים) כי פשוט שכוונת הירושלמי להטעים במה שונה כהן גדול מנשיא, שאם לא כן לא שייך ירושלמי זה לכאן, ולמה הסמיכוהו למשנתנו?

האדר"ת לא הזכיר את דברי רבנו בפיהמ"ש, אבל ברור לפי דבריו, שירושלמי זה הוא מקור דברי רבנו (גם הרב קאפח כאן הזכיר את הירושלמי כמקור), ומכאן דייק האדר"ת שדין זה הוא דווקא בכהן משוח בשמן המשחה ולא במרובה בבגדים, שאילו המרובה בגדים, "משעבר - חוזר להדיוטותו", ומסתייע בתוספות (יומא יב, ב) שכתבו, שכהן גדול מסתלק בפה.

ומצאתי מפורש כדבריו וכחידושו בתשובות חת"ם-סופר (יו"ד, ה): "בירושלמי מסכת הוריות איתא, כהן גדול דכתיב: 'שמן משחת אלוקיו עליו אני ה'' - מה ה' לעולם אף כהן גדול אינו עובר לעולם... אבל כהן גדול מרובה בגדים מסתלק בפה...", וברור שגם לדבריו ירושלמי זה הוא מקור דברי הרמב"ם כאן. ועיין גם בויקרא-רבה (פרשה ב): "כל מקום שנאמר: 'לי' אינו זז משם לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא... בשמן המשחה: 'שמן משחת קדש יהיה זה לי'".

ומה שכתב רבנו שמלך תלוי בקיום מצותו, עיין ירושלמי הוריות (ג, ב): "אמר רב חונא: דכל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום, בשעירה מתכפר לו כהדיוט".

ומסברת רבנו נראה שכהן שנמשח שעה אחת, קדושת כהן משיח עליו לעולם, וחייב בפר. ובזה נפשט ספיקו של החזון-איש  שכתב (הוריות טו, יג): "יש לעיין אם כהן משיח שהוסע לגמרי מן הכהונה גדולה, שדינו כהדיוט לשמש בד' בגדים דאינו מביא פר, או דילמא מהכא מרבינן מקרא דכל שהיה כהן משיח שעה אחת מביא פר על כל המצוות לעולם".

5. מפורש כאן בדברי רבנו שכהן שעבר ממשיחותו, שבו עוסקת משנתנו, אינו כשר לשירות ולכל מה שתלוי בו, וזה תואם לפירושו שמדובר בכהן שעבר מחמת מום או זקנה, ומכאן

פרק ג משנה ב

 

 

 

כמו שיתבאר6. אבל הנשיא אין גדולה לו אלא בקיום מצותו, וכאשר בטל זה הענין הרי הוא כהדיוט.

כמא סיבין. אמא אלנשיא פלא תקדמה לה אלא בנפאד' כלמתה, פאד'א בטל הד'א אלמעני הרי הוא כהדיוט.

 

 

 

 

ברור שכוונתו למום קבוע ולזקנה ממש, ולא כפי שביאר 'זרע-אברהם', את דברי רבנו במום עובר ובמרתת מחמת זקנה, (הובאו דבריו בשער-יוסף יד, ב) ועיין בפירוש ר"י מלוניל (שהבאנו בהערה הקודמת) שכתב בפירוש: 'מום קבוע', וכן כתב כאן הרע"ב. ותמה התוי"ט על דבריהם שהרי במשנה ד שנינו: "דזה וזה שוין בעבודת יום הכיפורים, וכל שכן בעבודת שאר הימים". והרי רבנו כתב כאן: "כמו שיתבאר", ולכאורה כוונתו למשנה ד שלפנינו! והחיד"א בשער-יוסף (יב, ב) פירש שמה שכתב רבנו: "כמו שנתבאר", כוונתו למשנתנו ולמשנה במגילה (ששם לא נאמר ששוין בעבודה), ולא למשנה ד. פירוש זה מתאים לגירסה הנדפסת "שנתבאר", אבל במקור הערבי שלפנינו כתב רבנו: "כמא סיבין" (ולא 'כמא בין'), כלומר: "כמו שיתבאר" לפנינו, וכפי שתרגמו הרב קאפח והרב שילת, ולא "כמו שנתבאר" כבר.

ורבים תירצו שכוונת רבנו ש"כהן שעבר" כולל גם כהן שעבר מחמת מום או זקנה, וגם כהן שהחליף כהן גדול שראה קרי ביום הכפורים וחזר, וכמו שכתב בפירושו למשנה ד. ומה שכתבה שם המשנה: "ושוין בעבודת יום הכיפורים", מתייחס רק לכהן שהועמד לעבודת יום הכיפורים כשאירע פסול לכהן גדול, שהוא עובר אחר אותו היום, ופשוט שמשפט זה אינו מתייחס לכהן שעבר מחמת מום או זקנה, שהוא שווה לכהן משמש רק לשאר דברים המנויים שם ולא לעבודה, וכן פירש שער-יוסף.

ותירוץ זה מפורש במאירי שאת משנתנו פירש: "שעבר ממשיחותו מפני מום או זקנה", ואילו במשנה ד פירש: "כהן שעבר ממנויו מפני המום או מפני הזקנה... וכן נקרא כהן שעבר כל שאירע פסול... בכהן גדול ביום הכיפורים שהיו ממנים את הסגן תחתיו ועובד כל אותו היום. ולמחר... והיו מעבירין את השני, ואותו הראשון שחזר לעבודתו נקרא כהן המשמש, ואותו השני שהעבירוהו עכשיו נקרא כהן שעבר, ומכל מקום הואיל ונתמנה כהן גדול אין מורידין אותו, והוא שאמר ששניהם שוים בעבודת יום הכפורים".

(ואולי אפשר היה לתרץ באופן אחר: רבנו למד את הנאמר במשנה ד: "זה וזה שוין בעבודת יום הכפורים", כמתייחס לרישא של המשנה, כלומר לכהן משוח בשמן המשחה ולמרובה בגדים שאין ביניהם אלא פר הבא על כל המצוות, ולכל שאר הדברים הם שווים. אבל בין כהן משיח משמש לכהן משיח שעבר מחמת מום או זקנה, יש פר יום הכפורים ועשירית האיפה וכל שכן עבודה (וכמו שכתב רבנו כאן, עבודה וכל התלוי בה). ובזה תתורץ גם קושיתו השנייה של הלחם-משנה על רבנו (עיין בהערות לפנינו). אבל פירוש זה דחוק בלשון המשנה וגם אינו אפשרי בגלל קושיית הגמרא בדף יב: "רישא כר"מ וסיפא כר"י?", אם כי יש לשים לב שהגמרא הקשתה מדיוק ולא מהביטוי המפורש לכאורה: "ושוין בעבודת יום הכפורים").

6. לפנינו במשנה ד.

פרק ג משנה ג

 

 

(ג) חטאו עד שלא נתמנו ואחר כך נתמנו, הרי אלו כהדיוט. ר' שמעון אומר אם נודע להן עד שלא נתמנו חייבין, ומשנתמנו פטורין. ואי זה הוא הנשיא, זה המלך, שנ' ועשה אחת מכ' מצו' ייי אלהיו אשר נשיא7, שאין על גביו אלא ייי אלהיו.

 

 

 

(ג) אמר ה': "אשר נשיא יחטא"8, שחטא והוא נשיא9. ואמר: "אם הכהן המשיח יחטא"10, שחטא והוא משיח11. ונשאר עלינו לבאר קרבן הנשיא, ואף על פי שאפשר להוציאו מדברינו במה שקדם, מכל מקום אוסיף בו ביאור עד שלא יישארו ספקות, וזה, שהנשיא אם עשה בהוראת בית דין עם הציבור, הרי יתכפר לו עם הציבור, אבל אם שגג הוא עצמו באחת המצוות אשר יתחייב ההדיוט על שגגתן חטאת כשבה או שעירה, הרי יתחייב הוא שעיר חטאת, ובזה בלבד ייבדל משאר בני אדם. והוא אינו צריך הוראה לעצמו כמו כהן משיח, אלא על שגגת מעשה בלבד יתחייב בשעיר כאשר יעשה בשגגה, כמו שיתחייב ההדיוט כשבה או שעירה כאשר יעשה בשגגה.

[ג] קאל אללה אשר נשיא יחטא, שחטא והוא נשיא. וקאל אם הכהן המשיח יחטא, שחטא והוא משיח. ובקי עלינא אן נבין קרבן אלנשיא ואן כאן יכ'רג' מן כלאמנא פי מא תקדם לכן אזידה ביאן חתי לא יבקי אשכאל, וד'לך אן אלנשיא אד'א עמל בהוראת בית דין עם הצבור פהו יתכפר לו עם הצבור, אמא אד'א שגג הו נפסה פי אחדי אלמצות אלתי ילזם אלהדיוט על שגגתן חטאת כשבה או שעירה פילזמה הוא שעיר חטאת, ופי הד'א פקט יפארק סאיר אלנאס, והו לא יחתאג' הוראה לעצמו מת'ל כהן משיח, בל עלי שגגת מעשה פקט ילזמה אלשעיר מתי מא עמל בשגגה, כמת'ל מא ילזם אלהדיוט כשבה או שעירה מתי מא עמל בשגגה.

 

 

 

 

7. נוסח המשנה הזה שונה מהנוסח של הרב קאפח ומהנוסח הרגיל, והוא מביא את הפסוק שלא כסידרו. כלומר, שהדרשה מקשרת בין הביטוי "אשר נשיא" שבתחילת הפסוק לבין הביטוי "ה' אלהיו" שבהמשכו, ודורשת: מי הוא שאמרנו "אשר נשיא"? מי שאין על גביו אלא "ה' אלהיו".

8.  ויקרא ד, כב.

9.  י, א: "'אשר נשיא יחטא' - שחטא והרי הוא נשיא, ולא שחטא ועודהו הדיוט".

10. ויקרא ד, ג.

11.  י, א: "'המשיח יחטא' - חטא כשהוא משיח מביא, כשהוא הדיוט אינו מביא".

פרק ג משנה ד

 

 

(ד) אי זה הוא משיח, המשוח בשמן המשחה, ולא המרובה בבגדים. אין בין כהן המשוח בשמן המשחה למרובה בבגדים אלא פר הבא על כל המצוות. אין בין כהן משמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה. זה וזה שוין בעבודת יום הכפורים, ומצוין על הבתולה, ואסורין באלמנה, ואין מטמאין בקרוביהן, ולא פורעין ולא פורמין, ומחזירין את הרוצח.

 

 

 

(ד) 'מרובה בבגדים' הוא אשר לא נמשח בשמן המשחה, אלא לבש שמונה בגדים, ובלבישתם נתרבה על שאר הכהנים, לפי שהיא גם כן ממנה אותו12, כמו שביאר ואמר: "ומלא את ידו ללבוש את הבגדים"13, וכך היו כהני בית שני אשר נעדר בו שמן המשחה14, וכבר זכרנו זה כמה פעמים15. ו'עשירית האיפה' היא אשר בא בה הכתוב: "זה קרבן אהרן וקרבן בניו15" וכו', והיא נקראת גם כן חביתי כהן גדול17,

[ד] מרובה בבגדים הו אלד'י לם ימשח בשמן המשחה לכנה לבש שמונה בגדים, ובלבאסהא נתרבה על שאר הכהנים, לאנא איצ'א תקדמה כמא בין וקאל ומלא את יד' ללבו' את הבגדים, וכד'לך כאנוא כהני בית שני אלד'י עדם פיה שמן המשחה, וקד ד'כרנא הד'א מראת, ועשירית האיפה, הי אלתי ג'א פיהאא אלנץ זה קרבן אהרן וק' בניו וכו', והי תתסמי איצ'א חביתי כהן גדול

 

 

 

א. מ'מראת' חסר בכה"י מחמת קרע, והושלם עפ"י מהד' הרב קאפח.

 

 

12. ירושלמי (ג, ב): "וכפר הכהן אשר ימשח אותו. אין לי אלא משוח בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין? ת"ל: 'ואשר ימלא את ידו'" (והמשך הפסוק: "לכהן תחת אביו, ולבש את בגדי הבד בגדי הקודש"). ועיין שם מה נקרא מנוי. (וע"ע ירושלמי יומא א, א; מגילה א, ב).

13. ויקרא כא, י.

14.ירושלמי ג, ב: "המשוח בשמן המשחה - בבנין ראשון, למרובה בגדים - בבנין האחרון. ואתאי דמר רב אונא בשם רב אחא: חמשה דברים היה בבית המקדש האחרון חסר מן הראשון... ושמן הקודש" (ועיין בנוסח קטע זה במאמר הר"ש ליברמן על ירושלמי הוריות בספר היובל לר"ח אלבק, הוצאת מוסד הרב קוק תשכ"ג), ועיין גם בבלי יומא נב, ב.

15. מגלה א, ט. הרמב"ם כתב: "כמה פעמים", ולא ידוע לי היכן עוד הרמב"ם הזכיר זאת.

16. ויקרא ו, יג. בכתוב (מ'וקרבן'):  ובניו.

17. מנחות ד, ה;  ט, א; יא, ג. תמורה ב, א.

 

פרק ג משנה ד

 

 

 

לפי שהיא נעשית על מחבת. ואשר יחייב שיעבור כהן ממשיחותו הוא שיארע בו מום18, או שימונה לעבודת יום הכיפורים אם אירע פסול בכהן גדול ביום צום הכיפורים, ואחר כן יעבור אחרי אותו היום, כמו שקדם ביאורו במקומו19.

לכונהאב תעמל על מחבת. ואלד'י יוג'ב אן יעבור כהן ממשיחותו הו אן יארע בו מום, או יקדם לעבודת יום הכפורים אד'א ארע פסול בכהן גדול ביום צום הכפורים, ת'ם יעבור בעד ד'לך אלנהאר כמא תקדם ביאנה פי מוצ'עה.

 

 

ב. בתחילה היה כתוב בכה"י: לכונה, ותוקן.

 

 

18. ובהלכות שגגות (טו, ז) כתב: "כהן גדול שנמשח בשמן המשחה ועבר מעבודתו מפני מום או זקנה וכיוצא בהן, וחטא בשגגה זו - מביא פר על שגגתו. לפי שאין בין כהן משוח המשמש לכהן משוח שעבר אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה...". והקשה הלחם-משנה שם: "שדבריו מתמיהין, שהרי זהו בכהן שעבר מחמת קריו ביום הכיפורים ומינו אחר תחתיו וחזר אחר כך. לראשון קורא כהן משמש ולשני קורא שעבר", ואם כדברי רבנו: "איך נאמר שאין בינו לכהן המשמש אלא פר יום הכיפורים  והלא זה פסול לעבודה וזה כשר", ובזה לא עוסקת המשנה כלל שהרי אמרה: "זה וזה שוים בעבודת יום הכיפורים", "ואילו עבר מחמת מום או זקנה אינו כשר לעבודה". ועוד: "מדשקלא וטריא בגמרא דאמרו דאתיא כר"מ, משמע בהדיא כפירוש רש"י ז"ל וכדכתיבנא, וכן פירש שם רבנו ז"ל בפירוש המשנה". ומה שכתב: "שכן פירש רבנו בפיהמ"ש", כוונתו, שהזכיר גם דוגמה זו של כהן שעבר, אף על פי שהזכיר גם כהן שעבר מחמת מום או זקנה.

 ועוד קשה: הגמרא הקימה את משנתנו כר"מ אבל לדעת רבי יוסי, הכהן השני אינו לא ככהן גדול ולא ככהן הדיוט, ואם כן רבנו שפסק בהלכות עבודת יום הכיפורים  (א, יג) כרבי יוסי אינו יכול לפסוק את משנתנו. ועיין בהערות הרב קאפח להלכה זו במהדורתו. ובשער-יוסף האריך בקושיות אלו ובתירוצים עליהן, והביא תירוץ ה'זרע-אברהם' שרבנו מדבר על מום עובר ועל מרתת מחמת זקנה שחזר והוא כשר לעבודה, ועיין מה שהקשינו על פירוש זה בהערה 5. ויש שתירצו שדברי רבנו בפיהמ"ש הם רק דוגמאות של כהן שעבר, אבל ברור שמה שכתוב ש"שוין בעבודה", אינו אלא בכהן שעבר מחמת שהחליף כהן גדול שראה קרי ביום הכיפורים וחזר הראשון, ולא מחמת מום, ועיין מה שכתבנו בהערה 5 שכן מוכח במאירי על הוריות.

ועל הקושיה השנייה של הלחם-משנה תירצו שגם לר' יוסי, אינו עובד לכתחילה, משום איבה, אבל אם עבד עבודתו כשרה.

19.מגלה א, ט.

 

 

 

 

 

פרק ג משנה ה

 

 

(ה) כהן גדול פורם מלמטן, וההדיוט מלמעלן. כהן גדול מקריב אונן ולא אוכל, וההדיוט לא מקריב ולא אוכל.

 

 

 

(ה) 'פורם מלמטן' הוא שיקרע שיפולי בגדו כנגד רגליו אם מת לו מת שיתחייב עליו קריעה20. 'וההדיוט מלמעלן' בעליונו של הבגד כמו כל בני האדם, כפי שהתבאר מדיני הקריעה במועד21. וכבר ביארנו כמה פעמים שאנינות דאוריתא היא ביום המיתה בלבד, רצוני לומר אם מת לאדם מי שהוא חייב עליו אבילות הרי הוא נקראא אונן באותו היום, והיא אנינות דאוריתא, ואם התעכב המת על פני הארץ ולא נקבר הרי הוא נשאר אונן מדרבנןב עד שייקבר, וכאשר ייקבר יהיה גם ביום הקבורה אונן, אבל מדרבנן, והוא אומרם: יום מיתה דאוריתא יום קבורה דרבנן. ואם היה יום מיתה ויום קבורה אותו היום, הרי הוא באותו היום אונן מדאוריתא, וללילה אונן מדרבנן, לפי שיום קבורה תופס לילו מדרבנן,

[ה] פורם מלמטן, הו אן יקטע אספל ת'ובה ממא ילי רג'ליה אד'א מאת לה מית ילזם עליה אלתקטיע. וההדיוט מלמעלן, פי אעלי אלת'וב מת'ל כל אלנאס עלי מא תבין מן אחכאם אלקריעה פי מועד. וקד בינא מראת אן אנינות דאוריתא הי פי יום אלמות פקט, אעני אד'א מאת ללאנסאן מן ילזמה עליה אלאבילות פהו יתסמיג אונן פי ד'לך אלנהאר והי אנינות דאוריתא, פאן תאכ'ר אלמית עלי וג'ה אלארץ' ולם ידפן פהו באק אונן מדרבנןד חתי ידפן, פאד'א דפן כאן איצ'א פי יום אלדפן אונן לכן מדרבנן, והו קולהם יום מיתה דאוריתא יום קבורה דרבנן. פאן כאן יום מיתה ויום קבורה יום בעינה פהו ד'לך אלנהאר אונן מדאוריתא ולליל אונן מדרבנן, לאן יום קבורה תופס לילו מדרבנן,

 

א. מלה זו נוספה בין השיטין.

ב. בתחילה היה כתוב בכה"י: מדאוריתא, ותוקן.

 

 

ג. מלה זו נוספה בין השיטין.

ד. בתחילה היה כתוב בכה"י: מדאוריתא, ותוקן בין השיטין.

 

 

20.יב, ב: "אמר רב למטה למטה ממש, למעלה למעלה ממש. ושמואל אמר, למטה למטה מקמי שפה, למעלה למעלה מקמי שפה, וזה וזה בצואר". ופסק רבנו כרב, ופירש: למטה - "כנגד רגליו". וכן פסק בהלכות כלי המקדש (ה, ו), וכתב הכסף-משנה שם: "פסק כרב באיסורי". ובירושלמי (ג, ג) נחלקו באותה מחלוקת, ר' לעזר בשם רב כהנא ורבי יוחנן, ודעת רבי יוחנן כרב.

21. מועד-קטן פרק ג משנה ז.

 

פרק ג משנה ה

 

 

 

וזה הוא ענין אומרנו: אנינות לילה דרבנן, ואפילו ביום מיתהג, וכך עולה מדבריהם22.

והד'א הו מעני קולנא אנינות לילה דרבנן ולו ביום מיתהה, וכד'א יתלכ'ץ מן כלאמהם.

 

ג. בתחילה נוסף כאן בכה"י: ובתנאי שיקבר, ונמחק.

 

ה. בתחילה נוסף כאן בכה"י: ובשרט אן יקבר, ונמחק בהעברת קו עבה עליו.

 

 

22. עיין בהערת הרב קאפח כאן (הערה 17). נושא זה נידון ברמב"ם במקומות רבים. בפירוש המשנה: דמאי (א, ב); מעשר שני (ג, ו), ובהלכות ביאת מקדש (ב, ט) ובהלכות מעשר שני. הנידון הוא: אנינות ביום המיתה, אנינות בימים שבין המיתה לקבורה, אנינות ביום הקבורה, אנינות לילה קודם שנקבר, ואנינות לילה אחר שנקבר - מה מהם מן התורה ומה מדברי חכמים.

בהלכות מעשר שני ובהלכות ביאת מקדש פסק רבנו שהאנינות ביום המיתה היא מן התורה, ובשאר הימים שעד לקבורה - מדברי חכמים. וכן שאנינות בלילה היא מדברי חכמים, ולא חילק רבנו בין קודם שנקבר לאחר שנקבר, ומשמע שבכל מקרה אנינות לילה אינה מן התורה.

ובפירוש המשנה מהדורת הרב קאפח לדמאי (א, ב) כתב רבנו: "ביום המיתה בלבד הוא אונן מן התורה, ובלילה שלאחר יום המיתה אונן מדבריהם". והעיר שם (הערה 29) שזו מהדורה שלישית. במהדורה הראשונה היה כתוב: "ביום המיתה והקבורה נקרא אונן". במהדורה שנייה מחק הרמב"ם את המילים 'המיתה והקבורה' וכתב (תרגום הרב קאפח): "וביום קבורתו יהיה אונן מדאורייתא כל זמן שלא נקבר עד סוף יום קבורתו, אבל הלילה שלאחר יום הקבורה שהוא ליל שני מן האבילות הוא אונן מדרבנן". ובמהדורה שלישית כתב את מה שכתבנו למעלה.

ובפירושו למסכת מעשר שני (ה, יב) כתב רבנו: "ביום הקבורה - מדרבנן, אבל מדאורייתא ביום המיתה בלבד הוא שנקרא אונן". גם שם העיר הרב קאפח (הערה 37) שבמהדורה הראשונה לא היו כתובות המלים מן "מדרבנן" ועד "המיתה".

ובפירושו לפסחים (ח, ו) כתב: "ביום המיתה הוא אונן מדאורייתא, וכל זמן שהמת מוטל על פני הארץ הוא גם כן אונן, וכן יום הקבורה הוא אונן, אבל מדרבנן".

כללו של דבר: לדעת הרב קאפח, בפירוש המשנה במהדורה ראשונה כתב רבנו שגם אנינות יום הקבורה היא מן התורה, ושוב תיקן שרק אנינות יום המיתה היא מן התורה, וכמו שפסק בהלכות.

ובכת"י רבנו למסכת הוריות היה כתוב שכל זמן שלא נקבר הוא אונן מדאורייתא ונמחק ונכתב מעליו מדרבנן.

לגבי אנינות לילה: במקורות שצויינו לעיל כתב רבנו שאנינות לילה דרבנן, ולא חילק אם נקבר המת אם לא נקבר. ואילו במהדורתנו להוריות בפירוש משנתנו כתוב: "ואם היה יום מיתה ויום קבורה אותו היום - הרי הוא באותו היום אונן מדאוריתא ובלילה אונן מדרבנן, לפי שיום קבורה תופש לילו מדרבנן, וזהו ענין אומרנו: אנינות לילה דרבנן ואפילו ביום מיתה. וכך עולה מדבריהם".

ובנוסח הרב קאפח נוסף: "בתנאי שיקבר וזאת המסקנא מדבריהם". מנוסח הרב קאפח

פרק ג משנה ה

 

 

 

ומצאנו אהרן אומר ביום מות נדב ואביהוא, והוא אונן: "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'"23, ולא היה מגונה בעיניו אלא אכילתה אונן, לא הקרבתה, והוא לבדו, אשר הוא כהן גדול, בו זה הדין24, אבל בניו לא אוכלין ולא מקריבין.

ווג'דנא אהרן יקול יום מות נדב ואביהוא והו אונן ואכלתי חטאת היום הי' בע' ייי, פלם ינכר עלי נפסה גיר אכלהא אונן לא תקריבהא, והו וחדה אלד'י הו כהן גדול פיה הד'א אלחכם, אמא בניו לא אוכלין ולא מקריבין.

 

 

 

 

עולה במפורש שאם לא נקבר, אנינות אותו לילה מן התורה.

והמאירי במסכת מועד קטן (יז, ב) כתב שיש פוסקים שאנינות לילה מן התורה, יש פוסקים שהיא מדברי חכמים, "ויש מכריעין שאם מת ביום ולא נקבר עד הלילה - אותו לילה נתפס לדין אבילות מן התורה, ולא אמרו מדרבנן אלא במת ונקבר מבעוד יום". והעירו המהדירים של המאירי (הרב שמעון סטרליץ, והרב בנימין צבי יהודה רבינוביץ תאומים) שם: "שיטה זו לא מצאנו", והרי היא מפורשת כאן בדברי רבנו על פי מהדורת הרב קאפח.

אבל בכת"י רבנו כאן מופיע תיקון נוסף: את המלים "ובשרט אן יקבר" מחק רבנו, כלומר, חזר בו מסברא זו, והסיק שאנינות לילה אינה אלא מדברי חכמים אף אם לא נקבר. ותואם הדבר את דבריו בהלכות שלא חילק בין אם נקבר ואם לא נקבר (וכבר הזכירו מחיקה זאת בהערות וציונים שעל הרמב"ם בהוצאת פרנקל בהלכות מעשר שני שם), אבל יש להעיר שאם אמנם מחיקתו מעידה שחזר בו, היה לו לרבנו למחוק גם את המלים: "ואם היה יום המיתה ויום קבורה אותו היום", מפני שגם מכאן משמע שדווקא אם נקבר כבר האנינות אינה מן התורה!

והרב י. שילת העיר לי, שרבנו לא מחק משפט זה כדי להדגיש שיום קבורה שאינו יום מיתה אין בו אנינות מדאורייתא.

מקורות סוגיה זו בש"ס ובראשונים עיין אנציקלופדיה תלמודית ערך 'אנינות'.

23.        ויקרא י, יט.

24.        ובהלכות ביאת מקדש (ב, ו) כתב רבנו מקור אחר: "אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן שנאמר: 'ומן המקדש לא יצא ולא יחלל', כלומר ישב ויעבוד עבודה שהיה עוסק בה ואינה מתחללת", וכן כתב המאירי כאן. וכן בזבחים (טז, א): "אונן מנלן? דכתיב: 'ומן המקדש לא יצא ולא יחלל', הא אחר שלא יצא חילל. רבי אלעזר אומר מהכא: הן הקריבו? - אני הקרבתי". אבל כאן פירש רבנו באופן אחר.

ועיין המיוחס לרש"י מו"ק (יד, ב) ד"ה הא: "דתנן: כהן גדול מקריב אונן מדאמר לו אהרון למשה: 'ואכלתי חטאת היום', לא אמר למשה 'והקרבתי', מכלל דהקרבה באנינות", והוא כדברי רבנו כאן בפיהמ"ש.

ובבאר-שבע על משנתנו כתב: "בריש פרק שני דזבחים יליף לה ממה שמצינו באהרן ביום שמתו נדב ואביהוא אמר: 'ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'', שמע מינה שעל האכילה היה מקפיד ולא על ההקרבה, מפני שמותר לכהן גדול להקריב אפילו שהוא אונן" - והם דברי רבנו כאן. אבל איני מבין מה שכתב ש"בזבחים יליף לה" והרי הגמרא שם לומדת

פרק ג משנה ו

 

 

(ו) כל התדיר מחברו קודם את חברו. כל המקודש מחברו קודם את חברו. פר המשיח ופר העדה עומדין, פר המשיח קודם לפר העדה בכל מעשיו.

 

 

 

(ו) אמר הכתוב: "מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד"25, רוצה בזה שעולת התמיד תקדם, ולמדנו מזה שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו26. ואמר גם כן: "וקדשתו כי את לחם"27 וכו', ובאה הקבלה: לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון28, ולמדנו שרב הקדושה יקדם. ולהיות כהן גדול הוא אשר יכפר על העדה, יקדם קרבנו לקרבנם, כדי שיכפר על נפשו ואז יכפר על זולתו, והוא אומרם29: דין הוא שיקדם המכפר למתכפר,

[ו] קאל אלכתאב מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד, יריד בד'לך אן עולת התמיד תתקדם, פעלמנא מן ד'לך אן כל התדיר מחברו קודם את חבירו. וקאל איצ'א וקדשתו כי את לחם וכו', וג'א אלנקל לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון, פעלמנא אן אלאכת'ר קדושה יתקדם. ולכון כהן גדול הו אלד'י יסתגפר ען אלעדה יתקדם קרבאנה לקרבאנהם חתי יסתגפר ען נפסה וחיניד' יסתגפר לגירה, והו קולהם דין הוא שיקדם המכפר למתכפר

 

 

 

 

מפסוקים אחרים, וכמו שציטטנו.

25.        במדבר כח, כג.

26.        יב, ב: "מנא הני מילי? אמר אביי דאמר קרא: 'מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד', מכדי כתיב: 'עולת הבקר', 'עולת התמיד' למה לי? הכי קאמר רחמנא: כל דתדירה, קדמה".

27. ויקרא כא, ח.

28.        יב, ב: "מנלן? דתנא דבי רבי ישמעאל: 'וקדשתו', לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון ולטול מנה יפה ראשון".

29. יג, א: "מנא הני מילי? דת"ר: 'ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון', מה תלמוד לומר 'הראשון'? שיהא ראשון קודם לפר העדה בכל מעשיו. ת"ר: פר כהן משיח ופר העדה עומדים - פר כהן משיח קודם לפר העדה בכל מעשיו, הואיל ומשיח מכפר ועדה מתכפרת, דין הוא שיקדים מכפר למתכפר. וכן הוא אומר: 'וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל'". הברייתא הראשונה היא בתורת-כהנים, והשנייה בתוספתא. ורבנו הביא את הטעם השני. ועיין בחסדי-דוד מה צורך יש בשני הטעמים.

 

פרק ג משנה ו

 

 

 

כמו מה שציוה יתעלה ביום צום כיפור30. וכן פר העלם קודם לפר עבודה זרה31, להיות פר עבודה זרה עולה, כמו שקדם, ומעיקרינו: כל החטאות קודמות לכל עולות הבאות עמהן, ואפילו חטאת העוף לעולת בהמה, לאומרו: "את אשר לחטאת ראשונה"32. ופר עבודה זרה קודם לשעיר עבודה זרה, אף על פי שזה השעיר חטאת, לפי שבאה הקבלה לאחרו דוקא33. ושעיר עבודה זרה לשעיר נשיא, להיות הנשיא יחיד34.

מת'ל מא אמר תעלי פי יום צום כפור. וכד'לך פר העלם קודם לפר עבודה זרה לכון פר עבודה זרה עולה כמא תקדם, ומן אצולנא כל החטאות קודמות לכל עולות הבאות עמהן, ואפילו חטאת העוף לעולת הבהמה, לקולה את אש' לח' ראשונה. ופר עבודה זרה קודם לשעיר עבודה זרה, ואן כאן הד'א אלשעיר חטאת, לאנה ג'א נקל פי תאכ'ירה כ'אצה. ושעיר עבודה זרה לשעיר נשיא לכון אלנשיא יחיד.

 

 

 

 

30. ויקרא טז, יז.

31. יג, א: "פר העלם דבר של צבור קודם לפר של עבודה זרה, מאי טעמא? האי חטאת והאי עולה, ותניא: 'והקריב את אשר לחטאת ראשונה' מה ת"ל 'ראשונה'? אלא זה שיהיו כל החטאות קודמות לעולות".

32.        ויקרא ה, ח (ובהערות הרב קאפח כאן טעות הדפוס).

33.        יג, א: "פר עבודה זרה קודם לשעיר עבודה זרה. אמאי, האי חטאת והאי עולה? אמרי במערבא משמיה דרבא(ה) בר מרי: חטאת עבודה זרה חסירה אלף, 'לחטת' כתיב. רבא אמר: 'כמשפט' כתיב ביה". ופירש המיוחס לרש"י שם את רבא: "'כמשפט' כתיב ביה - בפר דעבודת כוכבים, דבתר כתיבה אזלינן ומלה ברישא כתיבא".

וכן כתב רבנו בהלכות תמידין ומוספין (ט, ז): "בקרבנות החג אינו כן אלא קריבין על סדר הכתוב, שנאמר 'כמשפטם'... וכן בשגגת צבור בעבודה זרה שהן מביאין פר עולה ושעיר חטאת הפר קודם, שנאמר בו 'כמשפט'... שכך הוא סדר הכתוב בתורה". וכן במאירי כאן. אבל כאן כתב רבנו שהוא ב'קבלה'.

34.  יג, א: "שעיר עבודה זרה קודם לשעיר נשיא, מאי טעמא? האי צבור והאי יחיד".

והקשה בשער-יוסף בשם הרא"ש שהרי במסכת ראש השנה (טז, א) נאמר: "ואמר רב חסדא: מלך וצבור, מלך נכנס תחלה לדין, שנאמר: 'לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל'". ותירץ: ששם יש טעמים מיוחדים: "לאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי, ואי בעית אימא, מיקמי דליפוש חרון אף", וטעמים אלה אינם שייכים כאן.

והקשה החסדי-דוד, שהטעם הראשון שייך גם כאן, כיון שמן הסתם המלך עצמו הביא חטאתו לעזרה לסמוך עליה, ומדוע מקדימים את הציבור? ולכן פירש באופן שונה, שאין הכוונה כאן שציבור קודם ליחיד, אלא שקרבן ציבור קודם לקרבן יחיד, שקרבן זה (שעיר עבודה זרה) דמו ניתן לפנים, ואילו של יחיד, ואף אם הוא מלך, דמו ניתן במזבח החיצון, ולכן של ציבור מקודש יותר.

פרק ג משנה ז

 

 

(ז) האיש קודם לאשה להחיות, ולהשב אבדה. והאשה קודמת לאיש לכסות, ולהוציא מבית השביד. ובזמן ששניהן עומדין בקלקלה האיש קודם לאשה.

 

 

 

ושעיר נשיא לשעירת יחיד35. ושעירת יחיד לכבשת יחיד, לפי שהשעירה באה על שאר מצוות ועל עבודה זרה, רצוני לומר בחטאת יחיד, כמו שקדם36, והכשבה בשאר מצוות בלבד37.

(ז) כבר ידעת שהמצוות כולן מחויבות לזכרים, ולנקיבות מקצתן, כמו שהתבאר בקידושין38, והרי הוא מקודש ממנה39,

ושעיר נשיא לשעירת יחיד, ושעירת יחיד לכבשת יחיד, לאן אלשעירה באה על שאר מצוות ועל עבודה זרה אעני פי חטאת יחיד כמא תקדם ואלכשבה פי שאר מצוות פקט.

[ז]ו קד עלמת אן אלמצוות כלהא לאזמה ללד'כור, וללאנאת' בעצ'הא, כמא תבין פי קדושין, פהו מקודש ממנה

 

ד. בתחילה היה כתוב בכה"י: האסורים. ותוקן (תוך כדי הכתיבה הראשונה).

 

ו. בשתי המשניות ז-ח יש במהד' הרב קאפח הרבה שינויי לשון לעומת כ"י רבנו.

 

 

ועיין בירושלמי (ג, ו): "נדבת נשיא ונדבת ציבור - נדבת נשיא קודמת. פר משיח ושעיר עבודה זרה עומדים - שעירי עבודה זרה קודמין, מפני שדמן נכנס לפנים", והחסדי-דוד לא הזכיר את הירושלמי, וזכה לכוון אליו מדעתו (אמנם בחידושי הרח"ה כתב שדין נדבת נשיא שקודמת לנדבת ציבור, נובע מכך שנדבת ציבור אין לה שם של ציבור, כיון שאינה חובה עליו ואינה אלא שהכסף נגבה מן הציבור. ועיי"ש).

35.  שם: "שעיר נשיא קודם לשעירת יחיד, מאי טעמא? האי מלך והאי הדיוט".

36.  פרק ב משנה ז.

37. יג, א: "שעירת יחיד קודמת לכבשת יחיד... אמר אביי: תנאי היא, מר סבר שעירה עדיפא שכן נתרבתה אצל עבודת כוכבים ביחיד, ומר סבר כבשה עדיפה שכן נתרבתה באליה". ופסק הרמב"ם כדיעה ראשונה. וכן פסק בהלכות תמידין ומוספין (ט, ז), ופירש הכסף-משנה: "משום דסתם גמרא כוותיה". והקשה בשער-יוסף שאין זה סתם גמרא אלא קטעי ברייתא המתפרשים בגמרא. ובחק-נתן כתב שכוונתו באומרו: "סתם גמרא", שכיון שהגמרא ניתחה את הברייתא הזו לפיסקאות ודנה בהן, מסתבר שכולה הלכה. והחיד"א עצמו פירש ש"ת"ר" פירושו שהיתה שגורה בבית המדרש בפי הכל כמשניות. ועוד כתב הכסף-משנה שם: "ונראה שרבנו מפרש דהכי קאמר שכשנכתבה (שעירה) אצל עבודה זרה  ביחיד, לא לענין זה לבדו נתייחדה, שהרי לחטאות אחרות היא באה ונתרבית לבוא גם על עבודה זרה  דיחיד".

38.        א, ז.

39.        שהקדושה תלויה ברבוי המצוות, וכן כתב התורי"ד בכתובות עיין לפנינו. ובחסדי-דוד

פרק ג משנה ז

 

 

 

ולפיכך קודם להחיות40. ואומרו 'שניהן עומדין בקלקלה', רוצה בו ששניהם היו בשביה ושניהם נתבעו לתשמיש, אזי פודים את האיש לפני האשה, לפי שהוא אין דרכו לכך, ונתבע לדבר שאינו טבעי לו41.

ולד'לך קודם להחיות. וקולה שניהן עומדין בקלקלה יריד בה אנהמא כאנא ג'מיעא פי שביה וכאנא ג'מיעא יטלבאן ללנכאח פיפדי אלרג'ל קבל אלאמראה לאנה אין דרכו לכך וטלב באמר גיר טביעי לה.

 

 

 

 

כתב: "משום דהוי מקודש טפי שלומד תורה וחייב בכל המצוות". והנצי"ב ('מרומי- שדה' כתובות סז) כתב: "לא משום דאשה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן, ואם כן איש מרובה במצוות כמו שכתב בבאר-שבע, דאם כן נימא בהא דכהן קודם ללוי זה הטעם משום שיש בו מצוות יתירות, אלא הטעם משום שאיש חייב בתלמוד תורה ולא אשה". ונתעלמו ממנו דברי הרמב"ם כאן ודברי התורי"ד בכתובות, ומה שהקשה, יש לומר שאולי זאת כוונת התורה באומרה: 'וקדשתו' - מפני שמרובה במצוות, ואדרבה משם נלמד (אך קצת קשה מפני שמפורש שם: "כי את לחם אלוקיך הוא מקריב").

40. ובמסכת כתובות (סז, א): "ת"ר: יתום ויתומה שבאו להתפרנס - מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים ואין אשה דרכה לחזור". וכתב התורי"ד שם: "ואי קשיא: הא תנן בפ"ג דהוריות: 'איש קודם לאשה להחיות'... ואין לומר האי פרנסה פרנסת כסות, דאם כן אמאי תלי טעמא 'שאין האשה דרכה לחזר' תיתי ליה משום שמתביישת היא בערמימותה, אלא ברייתא מיירי בעיר, שיכול היתום לחזור ולהתפרנס אם לא ניתן לו מכיס של צדקה, ומתניתין דהתם מיירי במדבר או בספינה שאינו מוצא לחזור ואם לא יפרנסנו ימות, התם האיש קודם שחייב במצוות, ודייקא נמי דקתני: 'להחיות'". וכן תירץ המאירי כאן.

וכן פסק רבנו בהלכות מתנות עניים (ח, טו): "האשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי מפני שהאיש דרכו לחזר לא האשה, ובושתה מרובה". והב"י (טור יורה דעה, רנ"א) כתב: "והא דתנן בסוף הוריות: 'האיש קודם לאשה להחיות'... צריך לומר דלהחיות היינו להצילם אם הם טובעים בנהר וכיוצא, אבל אכילה לאו בכלל להחיות הוא אלא דינה כדין הכסות, ותנא כסות והוא הדין אכילה דחד טעמא הוא". ועיין בשער-יוסף שיש משמעות להלכה בין תירוץ המאירי לתירוץ הב"י לגבי כסות במקום שאי אפשר לאיש לחזר.

41. ירושלמי (ג, ד): "שניהם עומדים בקלון - האיש קודם לאשה, למה? שהאשה דרכה לכן והוא אין דרכו לכן".

 

 

 

 

 

 

פרק ג משנה ח

 

 

(ח) כהן קודם ללוי, ולוי לישראל, וישראל לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משחרר. אמתי, בזמן שכולם שוין, אבל אם היה ממזר תלמיד חכמים וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכמים קודם לכהן גדול עם הארץ.

 

 

 

(ח) דע שהם אמרו42: חכם קודם למלך, ומלך לכהן גדול, וכהן גדול לנביא. וזה בתנאים רבים. והוא, שענין הקדמת החכם למלך אינו אלא באמונה43 שהחכם מועיל לאומה ממלך,

[ח] אעלם אנהם קולוא חכם קודם למלך ומלך לכהן גדול וכהן גדול לנביא, והד'א פיה שרוט כת'ירה, וד'לך אן מעני תקדמת אלחכם עלי אלמלך אנמא הו באלאעתקאד פקט אן אלחכם אפיד ללמלה מן מלך,

 

 

 

 

42. יג, א: "חכם קודם למלך ישראל, חכם שמת אין לנו כיוצא בו, מלך ישראל שמת כל ישראל ראויין למלכות... ומלך לכהן גדול שנאמר: 'ויאמר המלך להם קחו עמכם מעבדי אדוניכם', כהן גדול קודם לנביא שנאמר: 'וימשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא', הקדים צדוק לנתן. ואומר: 'שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך וגו'', יכול הדיוטות היו? ת"ל: 'כי אנשי מופת המה' ואין מופת אלא נביא שנאמר: 'ונתן אליך אות או מופת'".

43. רבנו מסביר שקדימות החכם במעלתו היא באופן עיוני אבל באופן מעשי ראוי להקדים את המלך, מחמת החובה 'שתהא אימתו עליך', הנלמדת מן הפסוק: "שום תשים עליך מלך" (סנהדרין פרק ב משנה ה), וכדי שתושג המטרה של משמעת המלכות.

ועיין בחסדי-דוד שהקשה: "היכי אפשר שהחכם קודם למלך, והא במלך 'שום תשים עליך מלך' כתיב", וכתב לחלק בין להחיותו (שחכם קודם כי אין לו תמורה), לבין לכבדו (שמלך קודם בגלל המצוה), ואחר כך דחה חילוק זה והביא את תירוץ רבנו כאן לפי התרגום: שהחכם קודם ב'אמונה בלבד', ומתוך כך כתב: "פליאה דעת נשגבה ממני, מה רצונו לומר: 'באמונה'? אם רצונו לומר שאם החכם מצווה לו איזה דבר הנוגע לאמונה, כגון דבר מצוה מהמצוות... וכו'" והקשה על אפשרות מוטעית זאת. והרב קאפח תרגם: 'במחשבה'. וברור שכוונת רבנו שקדימות החכם אינה אלא באופן עיוני וכמו שכתבנו. ואכן רבנו השמיט דין זה שחכם קודם למלך כשמנה את הקדימויות של המשנה בהלכות מתנות עניים (ח, יז-יח).

וקרוב לזה כתב לבסוף החסדי-דוד שם: "שישים בלבו בלבד באמונה שגדולת החכם קודמת לגדולת המלך, אבל לא יעשה שום מעשה בפרסום שתהא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שמקדים כבוד החכם לכבוד המלך". ומפורש כתב רבנו כן בהלכות מלכים (ב, ה): "וכן מצוה על המלך לכבד לומדי התורה... במה דברים אמורים? בענין שיהיה המלך בביתו לבדו הוא ועבדיו יעשה זה בצינעא, אבל בפרהסיא בפני העם לא יעשה", ועיין כסף-משנה שם שמקורו מהסוגיה בכתובות. ועיין גם דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה א: "בשלשה כתרים נכתרו ישראל כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות... שמא תאמר שאותם

פרק ג משנה ח

 

 

 

אבל במעשים אין שום דבר קודם לכבוד המלך, ואפילו היה עם ארץ, "שום תשים עליך מלך"44, שתהא אימתו עליך. וכן כהן גדול קודם לנביא אם הוא שוה לו בחכמה45, אבל כשיש יתרון חכמה החכם יותר קודם. וסדר קדימת האנשים בדרגות, אם הם שווים בחכמה ובמעשה46, כפי שאתאר: משוח בשמן המשחה קודם למרובה בבגדים, ומרובה בגדים למשיח שעבר מחמת קריו, ומשיח שעבר מחמת קריו למשיח שעבר מחמת מומו, ושעבר מחמת מומו למשוח מלחמה, ומשוח מלחמה קודם לסגן, וסגן לאמרכל, ואמרכל לגזבר, וגזבר לראש המשמר,

אמא באלאפעאל פלא יתקדם אכראם אלמלך שי ולו כאן עם ארץ שום תשי' עליך מלך שתהא אימתו עליך. וכד'לך כהן גדול קודם לנביא אד'א סאואה פי אלעלם אמא ענד אלתפאצ'ל פי אלעלם פאלאעלם יתקדם. ורתבת תקדמה אלאשכ'אץ פי אלמנאזל אד'א תסאווא פי אלעלם ואלעמל עלי מא אצף, משוח בשמן המשחה קודם למרובה בבגדים, ומרובה בגדים למשיח שעבר מחמת קריו, ומשיח שעבר מחמת קריו למשיח שעבר מחמת מומו, ושעבר מחמת מומו למשוח מלחמה, ומשוח מלחמה קודם לסגן, וסגן לאמרכל, ואמרכל לגזבר, וגזבר לראש המשמר,

 

 

 

 

הכתרים גדולים מכתר תורה? הרי הוא אומר: 'בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו', הא למדת שכתר תורה גדול משניהם".

44. דברים יז, טו.

45. כמו שמפורש במשנה לגבי ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, וחידש רבנו שדין זה אינו מתייחס לממזר וכהן גדול בלבד אלא גם לשאר הקדימויות המופיעות במשנה, ואפילו לגבי כהן גדול ונביא. ונראה שדייק כן מלשון המשנה: "אימתי בזמן שכולן שוין" (ולא: 'בזמן ששניהם שוין'), ומכאן שהמשנה מתייחסת לא לממזר וכהן גדול בלבד אלא לכל הדרגות. וכן נראה מדברי רבנו בהלכות מתנות עניים (ח, יח): "וכל הגדול בחכמה קודם את חבירו". ועיין בבאר-שבע. ובשושנים-לדוד, על משנתנו, כתב: "אף על גב דלא אשכחנא גלוי בדברי הפוסקים, נראה לי פשוט דהוא הדין נמי אם הגר או המשוחרר הוא תלמיד חכם. דזיל בתר טעמא: 'יקרה היא מפנינים' וכו'", ובספר עיני כל חי (לגר"ח פלג'י) הסתפק בזה. ובחק-נתן נטה לומר שדין זה הוא דווקא בממזר לפי שהוא ישראל. וכולם השתמט מהם מה שהראנו שמשתמע מדברי רבנו כאן ולא ציינו אליו.

יש להעיר עוד שכפי מה שמשתמע בהלכה זו, כהן גדול יכול להיות חכם יותר מנביא, כי חכמה כאן היא ידיעת התלמוד וההלכה (השווה הקדמת המשנה, מהדורת שילת עמ' לו, שרבנו מדבר על זה בפירוש).

46. רבנו הוסיף: 'ובמעשה' ('ואל עמל') - שכן שנינו באבות (ג, יב): "כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת". אבל בהלכות מתנות עניים ח, יח לא הזכיר 'מעשה'.

פרק ג משנה ח

 

 

 

וראש המשמר קודם לראש בית אב47, וראש בית אב קודם לכהן הדיוט, וכהן הדיוט ללוי, ולוי לישראל48, וישראל49 קודם לחלל50, לפי שבת חלל פסולה לכהונה ובת ישראל כשרה לכהונה, כמו שהתבאר בקידושין51, וחלל קודם לשתוקי, ושתוקי לאסופי52, ואסופי לממזר, לפי שהממזר ודאי ואלו ספק,

וראש המשמר קודם לראש בית אב, וראש בית אב קודם לכהן הדיוט, וכהן הדיוט ללוי, ולוי לישראל, וישראל קודם לחלל, לאן בת חלל פסולה לכהונה ובת ישראל כשרה לכהונה כמא תבין פי קדושין, וחלל קודם לשתוקי, ושתוקי לאסופי, ואסופי לממזר, לאן אלממזר ודאי ואולאיך ספק,

 

 

 

 

47. סדר קדימות האישים המופיע עד כאן לקוח מן הגמרא (יג, א), אבל בירושלמי (פרק ג, הלכה ה) הסדר הוא: ראש משמר, ראש בית אב, מרכל, גזבר. וכתב החסדי-דוד שנראה לו שאין כאן חילופי גירסאות אלא מחלוקת תנאים: סברת התנא בתוספתא ובירושלמי היא שראש משמר וראש בית אב, כיון ששייכים בעבודה, קודמים הם לגזבר ואמרכל, וסברת התנא המובא בבבלי היא שכיון שגזבר ואמרכל קבועים לכל ימי חייהם, קודמים הם לראש משמר וראש בית אב, שאין גדולתם ניכרת אלא במשמרתם ובשבוע שלהם.

48. בירושלמי (הוריות סוף פ"ג) כתוב שקדימת לוי לישראל היא מפני הדוכן, וכך לשון הב"י (יו"ד רנ"א): "ובירושלמי שם אמרו: 'לוי קודם לישראל, לוי לא ישראל הוא? אמר רבי אבין: בשעת הדוכן שנינו', משמע דהשתא דליכא דוכן, אינו קודם לישראל, אבל בתלמודא דידן, מדלא כתב כן, משמע דסבירא ליה דאין לחלק בין זמן לזמן. וכן נראה דעת הפוסקים שלא חילקו". ורבנו לא חילק. ועיין בבאר-שבע.

גרסינן בירושלמי: "אמר רבי יהושע בן לוי מימי לא ברכתי לפני כהן ולא בירך ישראל לפני". והטור (או"ח, סוף סימן ר"א) כתב: "ויראה לכאורה שיש ללוי דין קדימה לברך לפני ישראל במקום שאין כהן, וה"ר מאיר מרוטנברג כתב שאין לו דין קדימה (ועיין בחי' הרח"ה על הירושלמי שביאר באופן אחר).

49. והקשה החסדי-דוד שהחלל קודם, שהרי אם עבד עבודתו כשרה וישראל שעבד עבודתו פסולה, ולפיכך פירש טעם אחר, שהחלל נולד בעבירה וישראל נולד בהיתר ובכשרות.

50. סדר האישים מישראל ועד ממזר (ישראל, חלל, שתוקי, אסופי, ממזר) הוסיף רבנו, ואיני יודע מה מקורו. גם בהלכות מתנות עניים (ח, יז) כתב רבנו סדר זה. וכן כתב הטור (יו"ד, רנ"א) בשם רבנו. והב"ח  שם כתב: "בתוספתא היא", וכתב חסדי-דוד: "לא מצאתי מקורו לא בירושלמי ולא בתוספתא, ואיני יודע איזו נוסחא נזדמנה לב"ח. ואולי התכוון ותוספת היא".

51. קדושין פרק ד משנה ו.

52.         שהשתוקי אינו מכיר את אביו והאסופי אינו מכיר גם את אמו (קדושין סט, א).

 

 

פרק ג משנה ח

 

 

 

וממזר קודם לנתין, לפי שהממזר מזרע ישראל מטיפה כשרה53, ונתין קודם לגר, לפי שהנתין גדלה עמנו בקדושה54, וגר שמותר לבוא בקהל לאלתר קודם למצרי ואדומי, ומצרי ואדומי קודם לעמוני ומואבי55, ועמוני ומואבי קודם לעבד משוחרר, לפי שעבד משוחרר היה בכלל ארור56, רצוני לומר "ארור כנען"57. ואומרו בכהן גדול 'עם הארץ', כפי שביארנו בתחילת כיפורים58, או אם היה מעט החכמה והממזר רבהחכמה59.אמר: "יקרה היא מפנינים"60,יקרה היא מכהן גדול ששימש לפני לפנים61.

בריך רחמנא דסייען

וממזר קודם לנתין, לאן אלממזר מזרע ישראל מטפה כשרה, ונתין קודם לגר, ללאן אלנתין [גדל]ז עמנו בקדושה, וגר שמותר לבוא בקהל לאלתר קודם למצרי ואדומי, ומצרי ואדומי קודם לעמוני ומואבי, ועמוני ומואבי קודם לעבד משוחחר, לאן עבד משוחרר היה בכלל ארור, אעני ארור כנען. וקולה פי כהן גדול עם הארץ, עלי מא בינא פי אול כפורים, או אד'א כאן קליל אלעלם ואלממזר פאיק אלעלם. קאל יקרה היא מפנינים, יקרה היא מכהן גדול ששימש לפני לפנים.

בריך רחמנא דסייען

 

ה. ראה ההערה למקור הערבי.

 

ז. נחסר בכה"י מחמת קרע, והושלם עפ"י לשון הגמ'.

 

 

53. יג, א, כלשון רבנו.

54. יג, א: "זה גדל עמנו בקדושה וזה לא גדל עמנו בקדושה", ובמהדורת הרב קאפח יש כאן נוסח מורחב (בערבית) ונוספה בו המילה: 'ונתחנך'. ובהלכות מתנות עניים (ח, יז) הנוסח: "גדל עמנו בקדושה".

55. הדרגות: מצרי, אדומי, עמוני, מואבי - הוסיף הרמב"ם, ולא ידעתי מה מקורו, והטעם שמצרי ואדומי קודמים לעמוני ומואבי, מפני שמצרי ואדומי מותרים לאחר שלשה דורות ואילו עמוני ומואבי אסורים לעולם. ורמז רבנו לטעם זה כשכתב שגר קודם למצרי ואדומי לפי שהוא מותר לבוא בקהל לאלתר.

56.        יג, א: "גר קודם לעבד משוחרר, זה היה בכלל ארור, וזה לא היה בכלל ארור".

57.        בראשית ט, כה.

58.        פרק א משנה ג.

59.        ומשמע, שאף אם כהן גדול חכם ואינו עם הארץ, אלא שהממזר חכם יותר ממנו - הוא קודם לו. וכן מפורש בהלכות מתנות עניים (ח, יז): "כל הגדול בחכמה", וכן מדויק מלשון המשנה: "בזמן שכולן שוין", ועיין גם בהלכות תלמוד תורה (ג, א-ב).

60.         משלי ג, טו.

61. יג, א, ושם: "שנכנס לפני ולפנים", ורבנו כתב: "ששימש לפני לפנים". והעיר הרב שילת שגירסת רבנו "לפני לפנים" הגיונית יותר: לַפְּנים שבַפְּנים, לפנימי ביותר.

 



עלות האתר נאמדת בסכומים לא מבוטלים. נשמח אם תעזרו לנו בהמשכת מפעל זה ובהאדרתו ע"י הקדשת שיעור ותרומה לאתר הישיבה בלחיצה כאן
בניית אתרים         
  מערכת | צור קשר | מפת האתר | חברים