חפש
10:00 - התמודדות תורנית עם פערים כלכליים
הרב אלישע אבינר
16:00 - הפן המחשבתי בשמיטה
הרב חיים סבתו
20:00 - ההתלהבות בעבודת ה'
הרב מאיר גולדויכט
בצער רב אנו מודיעים על פטירתו של בוגר הישיבה מאיר חיון, מחזור י"א. הלווייתו התקיימה כ"ה תשרי תשע"ה
מזל טוב לשולי ומיקי שיינפלד מחזור יח' להולדת הבן
אתר חדש לרב אליהו ליפשיץ "תורה לשמה" - פרטים כאן
חדש חדש חדש !!! אפליקציה לאתר Ybm
לפרטים לחץ כאן!
פורום הישיבות
בתי מדרש וירטואליים

פרשת ויקהל – חכמי לב

תשס"ה

 

 

פרשת ויקהל – חכמי לב

ר' דוד סבתו

 

בתחילת הפרשה מצווה משה את בני ישראל על המשכן, ציווי הנחלק לשניים: ציווי לתורמים, נדיבי הלב, וציווי לעושים במלאכה, חכמי הלב. בראשון נאמר "כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'" ובשני נאמר: "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה'".

בהמשך הפרשה מתואר הביצוע של החלק הראשון: "ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה'...". אולם במקום תיאור הביצוע של החלק השני, פותחת התורה בפרשה חדשה, הכוללת ציווי חדש לעושים במלאכה: "ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה..ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב...". ציווי זה, לעושי המלאכה, מעלה תמיהה כפולה: ראשית, מה צורך יש בו לאחר שכבר הודיע משה לכל חכם לב לבוא, ולכאורה היה עליהם לבוא  כבר אז. אולם לא זו בלבד שציווי זה נראה מיותר, ישנה אף סתירה בינו ובין הציווי הראשון. הציווי הראשון איננו מגדיר אנשים מסוימים למלאכה, זהו ציווי כללי, הפונה לכל איש שמעוניין ומסוגל לתת מכשוריו לבניית המשכן, כשם שהציווי לתורמים פונה לכלל העם להתנדב מרכושו למשכן. הציווי השני לעומתו, מכיל קריאה לאנשים מסוימים שנבחרו בידי ה' לצורך המלאכה.  

על מנת לבאר עניין זה, יש לעמוד תחילה על ההבדל היסודי שבין התורמים לאומנים העושים במלאכה. על הבדל זה נעמוד מתוך דיוק בשתי מילים המצויות אצל שניהם: 'לב' ו'רוח'. 

כאמור, התורמים מכונים בכתוב "נדיבי לב", ואילו העושים במלאכה מכונים "חכמי לב". במבט ראשון נראה כי יש ביניהם מכנה משותף, שהרי שניהם קרויים על שם ליבם. אולם עיון במקור הכינויים מגלה הבדל משמעותי בנקודה זו עצמה. כך מבאר רש"י את הכינוי נדיבי לב: "על שם שלבו נודבו קרוי נדיב לב". דבר זה מפורש בהמשך הפסוקים: "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם..." כלומר, התורמים מאופיינים כאנשים שפועלים מתוך התעוררות פנימית. ליבם הוא המניע אותם לתרום.

עתה עלינו לבאר: מהו משמעות הכינוי "חכמי לב"? דבר זה מפורש אף הוא בכתוב:"ולהורות נתן בלבו..מלא אותם חכמת לב". כלומר, האמנים קרויים על שם החכמה ה-להית שנסך בהם ה'.

נמצא, שישנו הבדל מהותי בין השניים: נדיבי הלב קרויים על שם ליבם האנושי, ואילו חכמי הלב קרויים על שם החכמה ה-להית שבליבם.

בפסוק כ"א נאמר: "ויבאו כל איש אשר נשאו לבו, וכל אשר נדבה רוחו אותו". זו הפעם היחידה בפרשה בה מופיע הצירוף נדבה ורוח. מהי משמעותו? מההקבלה לתחילת הפסוק – "נשאו ליבו" נראה שהרוח כאן היא מילה נרדפת ללב. ואמנם, הצירוף השכיח בפרשה הוא נדיב לב, ולכן מסתבר שגם כאן משמעות הביטוי דומה.

המילה רוח מופיעה עוד פעם אחת ויחידה בפרשתנו, ביחס לחכמי הלב: "וימלא אותו רוח -להים". נמצא, שגם הרוח משמשת בשתי משמעויות הפוכות: אצל תורמים מצויה רוח ההתנדבות האנושית, ואילו באמנים מפעמת הרוח ה-להית.

היחס שבין האמנים לתורמים בא לידי ביטוי בסיפור קצר בהמשך הפרשה. לאחר שהתמנו האמנים, נגשים הם למלאכה ולוקחים לשם כך את התרומות שהובאו אליהם. אולם פרץ ההתנדבות הטבעי של העם איננו פוסק, והעם משכים "בבקר בבקר" ומתנדב יתר על המידה. בשלב זה ניגשים האמנים אל משה ואומרים: "מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה". משה לא מחכה, ומצווה מיד על העברת קול במחנה, וזרם ההתנדבות נעצר - "ויכלא העם מהביא". דומה שסיפור קצר זה ממצה את ההבדל שבין התורמים לאמנים. העם מאופיין ברצון ההתנדבות הטבעי וחסר המגבלות. על רקע זה מתבלטת תכונתם היסודית של האמנים, להגביל ולרסן את רצונו הטבעי של העם בבניית המשכן, בכדי שלא יחרוג מציווי ה'. לדבר זה נודעת חשיבות רבה ביותר בבניית המשכן. כידוע, חטא העגל מהווה מעין "קו שבר" החוצץ בין הציווי על המשכן לבין מימושו. דרשו רבותינו:

 "שחורה אני ונאווה" - "שחורה", בזהב שנתתי לעגל. "ונאווה", בזהב  שהתנדבתי למשכן.

ההתנדבות למלאכת המשכן מהווה, אם כן, מעין תיקון לחטא העגל. ההבדל בין המשכן לעגל נעוץ בכך שהעגל נוצר בניגוד לציווי מפורש, ואילו המשכן נבנה בהתאם להוראת ה'. ואמנם, כבר יסד ריה"ל - "שורש האמונה הוא שורש המרי". אם כן, התיקון לחטא הוא בהפניית הלהט שאפיין את עשיית העגל לקיום הצו ה-להי - בניית המשכן. נקודה זו עדינה היא ביותר, ולכן יש להזהר שאותו רצון טבעי לא יפרוץ את גבולותיו, ובכך יגרום לחזרה על חטא העגל. לשם בניית המשכן, יש צורך באנשים שיבואו ויעשו את כל אשר צווה ה' באופן מדויק, שמלאכתם מלאכת שמים היא, ואם יחסרו או יותירו פרט אחד יהפוך המשכן לעגל מחודש. משום כך, דווקא אנשים אלה הם המגבילים את העם.

כעת, נשוב לבעיה הראשונה שהעלנו. כאמור, ישנו צורך לקרוא לאמנים בציווי -להי מיוחד,  ו"לקרוא בשם" לראשי המלאכה, בצלאל ואהליאב. אנשים אלה נתמלאו ברוח וחכמת -להים לצורך המלאכה, והם אלה שיעשו אותה במדויק עפ"י הציווי. מאידך, ישנה חשיבות רבה גם לנדבה והרצון הטבעי בבניית המשכן. יסוד המשכן הוא ברצון העם, ב"אתערותא דלתתא". המשכן הוא ביטוי לרחשי הלב של העם, ולרצונו לזכות בקרבת ה' ושכינתו בתוכו. משום כך פותח הציווי על המשכן בעניין הנדבה - "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו". אולם יסוד זה של התנדבות חיוני הוא לא רק לתורמים. גם האמנים זקוקים לו, משום שמלאכת יצירת המשכן צריכה אף היא לנבוע מתוך נפשם שלהאמנים. לכן פתח משה יחד עם הקריאה לנדיבי הלב, גם לחכמי הלב להגיע מרצונם, ועם זאת נצטווה על פנייה לחכמי הלב שנתמנו על ידי ה'.

כיצד התממש הדבר? כך נאמר בהמשך - "ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב, ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בליבו - כל אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה". בפועל התאחדו שני יסודות אלה של ההתנדבות והציווי, ואותם האנשים שהתנדבו מרצונם ושליבם נשאם למלאכה, הם הם חכמי הלב שנתן ה' חכמה בליבם.

 


אולי יעניינו אותך הסדרות הבאות:


עלות האתר נאמדת בסכומים לא מבוטלים. נשמח אם תעזרו לנו בהמשכת מפעל זה ובהאדרתו ע"י הקדשת שיעור ותרומה לאתר הישיבה בלחיצה כאן
בניית אתרים         
  מערכת | צור קשר | מפת האתר | חברים