חפש
- במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים
הרב אלישע אבינר
16:00 - תקיעה פשוטה או יללת צער
הרב יצחק שילת
בוגרים יקרים!

לקראת ראש השנה ויוה"כ נקיים השנה שני ערבי לימוד לבוגרי הישיבה - לפרטים לחץ כאן
מזל טוב לישי ומורן אוזן (מחזור ל"ג), לרגל הולדת הבן
מזל טוב לחגי ושירה שוורץ (מחזור ל"ד), לרגל הולדת בתם עטרת אסתר
אתר חדש לרב אליהו ליפשיץ "תורה לשמה" - פרטים כאן
חדש חדש חדש !!! אפליקציה לאתר Ybm
לפרטים לחץ כאן!
פורום הישיבות
בתי מדרש וירטואליים

סדר ד (נח, ס, סא, סד) - הידיעה והרצון

י"א שבט תשע"ג
סוכם ע"י תלמידים
 
עבור לשיעור
לעמוד הסידרה

סדר ד (נח, ס, סא, סד) - הידיעה והרצון

הרב יצחק שילת

 

בשיעור הקודם התחלנו את הסדר הרביעי - 'הדעת והשאיפה האצילית', נתבונן בעוד כמה פסקאות מתוך הסדר הזה. פיסקה נ"ח - 'הידיעה הרצון והיכולת':

הידיעה הברורה מחוללת את הרצון, כשהיא עומדת על הבסיס הטוב. חמדת הטוב כל שהיא מתבררת יותר כך היא מתחזקת, כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת, כן הרצון מתגבר. גבורת הרצון מחוללת את היכולת. 

למדנו מזה, שהידיעה הרצון והיכולת הנם תמיד אחוזים יחד, ובמקום שנמצא מדע לאין גבול, שמה הרצון הוא בלתי גבולי, והיכולת בלי גבול, גם היא.

אפשר לומר, שהרצון לעולם לא יוכר, כמו שההכרה לא תרצה. אבל אין זה מונע מלעלות במקום יותר עליון, שההכרה והרצון הנם מאוחדים שם. 

ואין שום צורך מביא לומר, שאין צורת החיים העצמותיים ערוכים מתוכן כזה, שסגולת ההכרה והרצון ביחד הם בה דבר אחד, עשיר ומלא ערך, ויחס המוסר אל עצמות החיים יהיה רק שהמוסר הטוב מאחד את ההכרה והרצון גם בענפיו, כמו שהם מיוחדים בגזע השרשי שלהם.

הרב מדבר על שלושה מושגים, שלכאורה כל אחד עומד בפני עצמו - הידיעה, הרצון והיכולת אינם קשורים זה בזה. אם אני יודע משהו, זה עדיין לא אומר כלום על האופן שבו אני אפעל. יכול להיות שאני יודע שדבר מסוים יועיל לי, אבל אין לי כח רצון כדי לעשות את הדבר, כדי להוציא אותו אל הפועל. אבל הרב קוק טוען שידיעה ברורה מחוללת את הרצון, אלא שהוא מוסיף תנאי נוסף - כאשר היא "עומדת על הבסיס הטוב".

הקשר בין ידיעה לבין רצון דורש סיבה טובה, אדם צריך סיבה טובה כדי לרצות. העובדה שאדם יודע משהו, אינה מספיקה אם הוא מרגיש שאותו פריט מידע אינו שווה את המאמץ. על מנת שהידיעה תחולל רצון ישנו צורך שהאדם ירגיש שמה שהוא יודע הוא דבר טוב. יכול להיות גם טוב מוטעה, דבר שנדמה לאדם שהוא טוב והוא נמשך אליו - וגם זה יעורר בו רצון. אדם משתוקק לפעמים לדברים שליליים, כיוון שהוא סבור שהשגת אותם דברים תביא לו טוב. ההבדל בין ידיעה שמעוררת רצון לבין דמיון שמעורר רצון, היא הידיעה שהמבוקש אינו טוב. לא שיש לו איזשהו "הרהור" שהמבוקש הוא טוב, לא שמדובר במחשבה קטנה וארעית, אלא דווקא שמדובר בידיעה מבוססת וברורה, העומדת לאורך זמן. ידיעה שכזו, גבורת רצון זו, מחוללת את היכולת.

לאדם אין מדע, רצון או יכולת ללא גבול. אך באלוהות, בעולם עליון, ישנה חכמה אינסופית, וישנם רצון ויכולת אינסופיים. בעולם הרוחני העליון, עולם האצילות, ישנן ספירות החכמה, היסוד - הרצון, והמלכות - היכולת. כדוגמת תבנית זו קיימת גם באדם, אך ברמה סופית.

ניתן לומר שהרצון וההכרה הינם מושגים שונים. ההכרה אינה רצייה אלא ידיעה, והרצון אינו ידיעה אלא רצייה. ההכרה אינה "רוצה", היא יודעת. אולם, במקום עליון, הרצון וההכרה נובעים מאותו מקור.

לשלוש הדרגות, דעת, רצון ויכולת, ישנו מקור אחד. כל כוחות החיים למעשה מאוחדים. הרב מתייחס כאן לדוגמא של אילן. לחלקיו השונים של האילן תפקידים שונים, וכל אחד מהחלקים נראה שונה. לא ניתן לטעות בין הפרי והגזע. אולם, כל העץ כולו התחיל מגרעין אחד. תא אחד שממנו מתפתחים חלקים שונים בעץ.

בחלק ב' באורות הקודש, במאמר האחדות הכוללת, מדבר הרב קוק על כך שכל ההוויה כלולה בנקודה אחת. כל העולם מתפתח מניצוץ אחד. אמנם לא ניתן לעשות מכל חלקי גופנו אחד, אך המוסר הטוב יכול להנהיג את כולם בהנהגה אחת, ולגרום לכך שההכרה, הרצון והיכולת יתפקדו בצורה אחדותית הלוקחת את החיים לכיוון אחד, מסויים. אם אדם לא עושה דבר שהוא רוצה בו כיוון ש"אין לו כח", הרי שההכרה והרצון אינם מאוחדים, הם אינם מתואמים.

 

פיסקה ס - 'מעלת ההכרה והרצון':

הדעת צריכה להתרחב ולהתעמק, עומק הדעת הוא מכוון עם הרצון, כשהדעה מתעמקת נוטלת היא עמה את הרצון בכל מקום שהיא מתפשטת. 

מעלת הרצון מוכרחת היא להיות בשלמותה, שוה למעלת ההכרה. ואם האדם אוהב את הטוב ואת האמת, באמת, לפי אותה המדה של האהבה, כן עבודתו בהכרת הטוב והאמת עומדת לו. ואם הרצון מתפגם, מוכרחת ההכרה להיות נחלשת. אמנם זאת היא סגולת החכמה, שהיא מעלה את הרצון, ומתקנת את פגמיו. 

על כן אף על גב שהאדם צריך להשתדל להשלמת הרצון שלו, מכל מקום כשהוא רואה שרצונו נפגם, אל יניח ידו מדרישה תדירית, ויתור בחכמה, וכפי המדה של התגברות אור התורה שבנפשו, כן יתעלה גם כן רצונו.

 

הרב אומר ש"עומק הדעת מכוון עם הרצון" - כלומר, ככל שהידיעה ברורה יותרת, היא מחוללת את הרצון, ולוקחת אותו איתה. על מנת שהרצון ישתווה להכרה, ישנו צורך שהאדם יאהב את האמת, ישתוקק אליה. הקשר בין הידיעה והרצון הינו הדדי - גם הרצון משפיע על הידיעה, ואם הוא נחלש, גם הידיעה נחלשת. העצה לחיבור בין שתי המידות היא למעשה העמקת החכמה - "הידיעה הברורה מחוללת את הרצון". אם אדם אוהב את החכמה והאמת, היא תשפיע על רצונו. אם הוא מרגיש שרצונו נחלש והוא מחליש את ההכרה, ניתן לעבוד על החכמה על מנת לחזק את הרצון. זוהי סגולת החכמה.

דיברנו על כך שניתן לחזק את הרצון לכשעצמו, על ידי עשיית דברים למרות שלא קל לעשותם, גם אם אין בהם תוכן משמעותי כל כך. כאן מוסיף הרב קוק עצה נוספת לתיקון הרצון, והיא שימוש בחכמה. חיזוק החכמה יביא לכך שהאדם יחכם יותר, וממילא הוא ירצה יותר. ישנו כח לתורה לפעול לתיקון הרצון, בבחינת 'הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו' (מדרש חז"ל לאור דברי ירמיהו טז, יא: "וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ"). במאור התורה ישנו כח השפעה על הרצון, יש לתורה יכולת להחזיר את האדם למוטב. תורת האדם מחזקת את כח הרצון שלו. בעקבות עצם הלימוד הוא ממילא דבק למושגים ולערכים, ונוצרת אצלו יראת שמיים ומתגדל בקרבו הרצון לאורח החיים של התורה.

 

פיסקה ס"א - 'שלמות הרצון והחכמה':

כשנתגלתה החכמה העליונה באדם אין פגם אפשר להמצא ברצונו, ולא במעמקי טבע בשרו. וכד אתחזיא חכמה דנא, אין ערלה כלל, ואדם הראשון נברא מהול. 

הרצון נפגם אחרי ההסתרה של החכמה הבהירה, שאז מתגלה שרצון וחכמה הם שני ענינים, מה שהוא גילוי של טעות, שבאמת ענין ומהות אחד הם. 

וכשם שהחכמה העליונה בהירה באמתתה, כן היא צלולה בטובה, מצד בחינת רצון שבה. 

מונע הוא העון את גילוי החכמה, מפני שהוא פוגם את הרצון. ועיקר הופעת החכמה גנוזה היא במעמקי הרצון.

כשהתגלתה החכמה העליונה באדם, לא היה שום פגם בגוף, באדם הראשון היה "זוהר עליון". הרמב"ם כותב שאדם הראשון היה שקוע במושכלות (אמת ושקר) ולא הייתה לו השגה במפורסמות (טוב ורע), וממילא היה אצלו חיבור מלא בין חכמה ורצון. אך כאשר הוסתרה החכמה הבהירה (הרמב"ם מסביר שזה נעשה על ידי כח הדמיון), ירד מצבו של האדם ממושכלות למפורסמות, ואנו חווים את המציאות שבה החכמה והרצון הינם נפרדים זה מזה. אבל במקור, החכמה והרצון הינם אחד.

כאשר נוצר מצב של פגם ברצון, מכח המדמה המסית את האישיות מהחכמה למקום אחר, ולאדם נוצר "חשק" במקום רצון. במקום שהמושכלות ישלטו, דברים אחרים שולטים - "נֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" [בראשית ג, ו], הנחמדות תופסת את המקום של האמת.

 

פיסקה ס"ד - 'האחדות באצילות':

הנשמות האציליות כל מעשיהם הם מאוחדים עם מחשבותיהם, והאחדות היא בהם גדולה מאד, עד שאין המעשים סימבוליים, להזכיר על ידם את המחשבות, כי אם הם גילויי חיים ממש, שהם מתגלים בהערך של העולם המעשי, כפי אותו הגילוי ממש שהמחשבות הן מתגלות בהעולם השכלי המחשבתי. 

וכל הפאר והיופי הקדוש והמרומם הזה מופיע מתולדות האחדות העליונה והמופלאה שברום האצילות, שהאורות והכלים הם מתכן אחד, מסוג אחד ומענין אחד, איהו וחייוהי וגרמוהי חד בהון, ודבריו חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים.

הקשר בין מחשבה, רצון ויכולת, נותן לעולם המעשי של האדם ערך של גילוי המגמה האלוהית לא פחות מאשר ההכרות הנכונות. בעולם האצילות ישנו מושג של אורות וכלים. האורות הם הרוחני הטהור, והכלים הינם התגשמות האידיאה (אין הכוונה להתגשמות במובן הגשמי, אלא בתוך העולם הרוחני האידיאה באה לידי ביטוי). כעין זה, בעולמנו, ישנה המחשבה האידיאית, והביצוע המעשי. המעשים שאנו עושים מתאחדים עם המחשבות כמו שהכלים והאורות מתאחדים בעולם האצילות. אחדות זו מעניקה חיות לכל מעשה שאנו עושים - כמו החיות של המחשבה, שהיא הדבר המקורי הטהור.

כלומר, ישנה אידיאה מסויימת, שהיא מושג טהור, שכולו מביע חיות, שלמות. הביטוי של האידיאה בפועל הוא "דומה" לאידיאה, אבל הוא לא מושלם כמוה. ככל שהאדם הינו בעל נשמה אצילית יותר, מעשיו מתאחדים עם המחשבות. ביצוע המעשה בפועל מתאחד עם האידיאה. וכבר אין פער גדול בין האידיאה והמעשה.

סוכם ע"י תלמידים


עלות האתר נאמדת בסכומים לא מבוטלים. נשמח אם תעזרו לנו בהמשכת מפעל זה ובהאדרתו ע"י הקדשת שיעור ותרומה לאתר הישיבה בלחיצה כאן
בניית אתרים         
  מערכת | צור קשר | מפת האתר | חברים